בבחירות 1984 קיבלה העבודה בראשות שמעון פרס 44 מנדטים, והליכוד של יצחק שמיר 41. אתגרי השעה הובילו לממשלת אחדות שבה כובדה הרוטציה, ולמרות משברים רבים היא נחשבת מוצלחת. בבחירות שלאחר מכן, ב־1988, הליכוד ירד ל־40 והעבודה ל־39, ושוב קמה ממשלת אחדות.
אלא ששמעון פרס היה מתוסכל, וב־1990, יחד עם גורמים מקרב המפלגות הדתיות, רקח את "התרגיל המסריח" – מהלך להפלת הממשלה והקמת ממשלת שמאל־דתיים. הפלת הממשלה הצליחה, אבל פרס נכשל בהקמת ממשלה חדשה. המנדט חזר לשמיר, והוא זעק לאברהם שריר, שפרש פגוע מסיעת הליכוד כדי לתמוך בעבודה: "אברשה חזור הביתה!"
שריר אכן שב לביתו הפוליטי, וכך קמה לה ממשלת ימין־דתיים, שמורשתה איננה מהמוצלחות. בשלהי כהונתה עברו חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק" שרודפים אותנו עד היום, והבחירה הישירה, שהפוליטיקה הישראלית טרם השתקמה ממנה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במיוחד אחרי שנת בידודים: היחד הוא החירות האמיתית
– ממשלה לא תקום פה: שמישהו יעצור כבר את הטירוף הזה
– הפתרון למשבר הבחירות: ממשלת ימין-ערבים, מלכתחילה
מה אנו למדים מכך? ראשית, שפוליטיקה תמיד הייתה עסק יצרי, מכוער ומלא אגו. שנית, שבפוליטיקה גם מהלכים שנראה שאין מהם דרך חזרה, הם פעמים רבות הפיכים. שלישית, שממשלת אחדות יכולה להתקיים – וגם אז בקושי – בעיקר כשיש שתי מפלגות שמהוות לבדן קואליציה מספקת.
הבעיה היא שמאז 1999 לא היינו במצב כזה. הפוליטיקה שלנו עברה פרגמנטציה גמורה, ורק הליכוד עוד משחק על המגרש הישן של המפלגות הגדולות (כחול־לבן לא הייתה מפלגה אלא מצבור של רשימות רק לא ביבי, שהתפרק ברגע המבחן למרכיביו).
בשעת כתיבת שורות אלו התוצאות בבחירות אינן סופיות, אבל אפשר לזהות כמה מגמות. החשובה מכולן: התיקו בין גוש הימין לכל השאר עדיין מונע מישראל ממשלת רוב יציבה. קורונה או לא, דפוסי ההצבעה לא היו שונים באופן ניכר. יש לנו ליכוד גדול והרבה מפלגות קטנות, כאשר טירוף "רק לא ביבי" ממשיך להעמיק אחיזה בשמאל, עד שהוא מכונה אצלם כעת "שפיות".
צודקת עירית לינור בהבחנתה שהשמאל מובל ברובו על ידי אנשי תקשורת לשעבר, משום שקמפיין רק לא ביבי הוא עניין תקשורתי למהדרין. אין בו אידאולוגיה או השקפת עולם, הוא כולו סחרירים, כותרות ותעמולה, ולכן אין מתאימים להובילו מאנשי תקשורת. אלו הן בשורות רעות במובן זה שאנשי תקשורת מעדיפים הופעה על עשייה, ומתכווננים לפי מסרי הברנז'ה. לכן אופוזיציה ובחירות נוספות מבחינתם אינן עונש, והם יעדיפו אותן על פני פשרה קואליציונית.
התברר ששיכרון הסקרים, שגרם לבנט ולסער להאמין ברצינות שיחד הם שווים כ־45 מנדטים, מוביל לחמרמורת קשה עם תוצאות האמת
הדברים אמורים להיות שונים בעבור שחקני הימין שהעמידו את עצמם באופוזיציה לליכוד ולנתניהו – בנט וסער. דיברתי בעבר על המגלומניה של הצהרותיהם בדבר "ממשלה בראשותי". חלק מתומכיהם נפגעו בשבילם, אבל התברר ששיכרון הסקרים, שגרם לשניים להאמין ברצינות שיחד הם שווים כ־45 מנדטים, מוביל לחמרמורת קשה עם תוצאות האמת.
ימינה, לפי התוצאות כרגע, חולקת את המקום החמישי עם עוד שלוש מפלגות. בנט פופולרי פחות מלפיד, דרעי וגנץ; זוכה לאמון כגפני, מיכאלי וליברמן, ורק קצת יותר מסמוטריץ', עודה וסער. והנה, מתוך כל הרשימה הנכבדה הזאת, רק בנט וסער הציגו את עצמם כראשי הממשלה הבאים. אפילו לפיד נמנע מכך. התופעה המוזרה הזאת כולה ימנית.
הגיבור ששב מהכפור
מתברר שהציבור הלאומי הרחב לא אוהב יומרות מופרזות, ולא מתגמל התנהלות לעומתית לליכוד ולנתניהו. בנט, אדם מוכשר ולאומי, מתבזבז פעם אחר פעם, ולא מתרגם את יכולותיו לאמון הבוחר הלאומי. הסיבה לכך שבנט לא מצליח לפרוץ היא שהוא – וכך רבים מתומכיו המסורים – לא הצליחו לפענח את הקוד השמרני של המחנה הלאומי.
בנט ניסה כמעט הכול כדי לגדול. הוא ניסה רשימה דתית־לאומית, ורשימת ליכוד ב'. הוא היה ראש הציונות הדתית, ואז פרש ממנה. הוא היה הימין האמיתי, ואז שמאל לליכוד בואכה מרכז. הוא עשה קמפיין משילות וריבונות, ואז מנהרות, ואז "לא קורונה לא מעניין", ואז כלכלה, ושוב חזר למשילות וריבונות. הוא היה שר בכיר והיה אופוזיציונר. הוא צעק וכעס, והיה ממלכתי. הוא היה היפסטר, והיה דודה מודאגת. הוא היה איש המטה כותב התוכניות, והיה איש השטח. הוא היה המנהל הבכיר מההייטק, והיה העובד הסוציאלי המסור.
בנט ניסה כמעט הכול, מקצה לקצה, וזה לא תופס. כי זו בדיוק הבעיה: הוא מנסה יותר מדי. הוא מתאמץ מדי. הוא לא מתאפק, ומנסה לגזור את כל הקופונים שיש בטווח הקצר, מכל כיוון אפשרי. אלא שזו בדיוק המכשלה, משום שהוא מתמצב כך בעמדה שבה אי־אפשר לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו. הוא מצטייר כפוליטיקאי הרפקתני מדי, חסר מהות ויציבות.
בקלפי אנחנו נותנים אמון. זה אירוע משמעותי. אנחנו מפקידים בידי פוליטיקאי את ההון הפוליטי שלנו, כדי שישקיע אותו בתבונה. הקופצנות והתזזיתיות רעות כאן. הבוחר מעדיף את ההשקעה הסולידית והבטוחה, את המנהיג המהימן, לא את המהמר שאי־אפשר לצפות את מהלכיו. בנט היה יכול לגדול לאט לממדים טובים, אבל בכל צומת הוא מתפתה להבטחות שווא גרנדיוזיות.
כך בנט לא יפרוץ. אף שיש רבים שסבורים שאני עוין לו, זה לא נכון. אני חושב שהוא בעל זכויות ויכולות, אבל הוא משליך אותן לפח בהתנהלות לא נכונה. נראה שיש לבנט קמפיינרים טובים, אבל אין לו ייעוץ אסטרטגי שמבין במחנה הלאומי. וזה בזבוז מצער.
ישראל נתונה בסחרור פוליטי מסוכן, ועדיין לא ברור מה המוצא ממנו. המלחמה מימין נגד הליכוד, מפלגת השלטון הלאומית, מזיקה ורעה לישראל. אפשר לא לאהוב את נתניהו, אי־אפשר לקחת ממנו את האמון שהוא נהנה ממנו בקרב הציבור הלאומי הגדול ביותר בארץ, בפער ניכר מכל השאר.
הימין חייב להשיל מעליו את הפוליטיקה הפרסונלית מבית היוצר של השמאל. בנט צריך לעשות את הדבר היחיד שעוד לא ניסה: להתמסר לממשלת נתניהו. כן, להתגבר על המשקעים, ולעבוד בשיתוף פעולה מלא, רגוע, יציב ומפרגן, שימצב את תדמיתו במחנה הלאומי כיורש פוטנציאלי.
זה גם הזמן לזעוק: "גידי, חזור הביתה!" כי בפוליטיקה, כאמור, הכול הפיך. סער יכול להיות הגיבור שחוזר מן הכפור, ובזכותו תקום ממשלת ימין לאומית לארבע שנים. זה יהיה שווה לו לעתיד הרבה יותר משישה מנדטים פורחים.
בתקווה לימים טובים, וברכת חג חירות שמח לכל בית ישראל.
