"ארבעת הבנים הם העם היהודי בזעיר אנפין", כתב הרב יונתן זקס ז"ל בפירושו להגדה של פסח. "אחד שואל מפני שהוא רוצה לשמוע את התשובה. שני שואל מפני שאיננו רוצה לשמוע את התשובה. שלישי שואל כי אינו מבין. הרביעי אינו שואל כי אינו מבין שאינו מבין. עמנו לא היה מעולם עם מונוליתי. עם זאת, בדיוקן המשפחתי הזה יש מסר של תקווה. אף על פי שהם חלוקים ביניהם, הם יושבים סביב אותו שולחן ומספרים אותו סיפור. אף על פי שאינם תמימי דעים, הם נשארים יחד. הם חלק ממשפחה אחת".
בבתים רבים בישראל ישבו במוצאי השבת הקרובה, סביב שולחן הסדר, סועדים שבחרו השבוע במפלגות שונות ומגוונות. הם יספרו יחד ביציאת מצרים, ייהנו מהסעודה המשותפת וישירו יחד את שירי החג. המפלגות שבהן הם בחרו, לעומת זאת, לא יוכלו כנראה לשבת יחד סביב שולחן הממשלה.
בעבר ההבדל הזה, בין שולחן הסדר לשולחן הממשלה, אפיין רק משפחות שהכילו קצוות פוליטיים. בפסח הזה, זה יקרה גם במשפחות הומוגניות יותר. מצביע תקווה חדשה ומצביע ליכוד, שניהם אנשי ימין, אינם משתייכים כעת לאותו גוש פוליטי. אפילו משפחה דתית־לאומית, שחלקה הצביע ימינה וחלק אחר "הציונות הדתית", הופרדה בבחירות לשני גושים שונים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמש הקושיות של מקור ראשון
– הוגש כתב אישום נגד תוקפי לוחם אגוז
– הפוליטיקה העכשווית על פי השר לשעבר משה נסים
אז אמנם משפחה היא לא ממשלה. משפחה לא בוחרים, וממשלה היא פועל יוצא של בחירות. משפחה אינה אמורה לנהל מדינה, וממשלה שרוצה לתפקד אינה יכולה להכיל את כל גווני החברה. ובכל זאת, כדאי לשים לב לעובדה המדאיגה שמבחירות לבחירות נעשה כאן קשה יותר להקים ממשלה רחבה שתייצג לפחות כמה מהגוונים של החברה הישראלית.
קחו למשל את המושג ממשלת אחדות. עד פסח אשתקד, הייתה למושג הזה קונוטציה חיובית אצל רבים מאזרחי ישראל, ולא לחינם. כששתי מפלגות גדולות ממחנות פוליטיים יריבים מרכיבות יחד את הממשלה – ולא משנה אם השותפה של הליכוד היא המערך, כחול לבן או יש עתיד – קיים פחות סיכוי שחצי עם ירגיש שגונבים לו את המדינה. אלו שאינם אוהדים ממשלות אחדות מייחסים להן שיתוק וחידלון, בעיקר בתחום המדיני, אבל במציאות המדינית־ביטחונית הנוכחית בכל מקרה אין פערים משמעותיים בין הליכוד ליש עתיד. אמנם ממשלת אחדות לא תחיל כנראה ריבונות ביו"ש, אבל מי ערב לכך שממשלת ימין נוספת בראשות נתניהו תעשה את מה שלא עשתה בעבר, למרות ההבטחות הרבות. מנגד, לממשלת אחדות רחבה יש פוטנציאל להוביל מהלכים משמעותיים בתחומים כלכליים־חברתיים ואזרחיים. אם ממשלת האחדות של שנות השמונים הצליחה לבלום אינפלציה של מאות אחוזים, ממשלת אחדות כעת הייתה יכולה להתמודד טוב יותר עם תוצאותיו הכלכליות של משבר הקורונה ועם אתגרים חברתיים נוספים.
בפסח שעבר נמניתי עם הנאיבים שהאמינו בממשלת אחדות. מאז השסע הישראלי העמיק, והוא חוצה את המחנות הפוליטיים עצמם
אבל אנחנו הרי יודעים שכל עוד נתניהו בראשות הליכוד, לא תוקם פה ממשלת אחדות. המוצר הזה התרסק לחלוטין בשנה האחרונה. בפסח שעבר עוד נמניתי עם קבוצה לא קטנה של נאיביים שהאמינו בממשלת האחדות שהקימו נתניהו וגנץ. האמנתי שממשלה רחבה שתייצג נתח משמעותי מהחברה הישראלית, תזכה לאמון גדול יותר ותוכל להתמודד טוב יותר עם אתגרי השעה הרבים. לצערי הרב, התבדינו. ממשלת האחדות נכשלה בדיוק במקומות שבהם היא הייתה אמורה להצליח. קודם כול, בניגוד לממשלת האחדות של שמיר ופרס שמשלה למעלה מארבע שנים, ממשלת האחדות של 2020 שרדה פחות משנה. בנוסף, ממשלת נתניהו־גנץ לא הביאה לעלייה ברמת האמון הציבורי בממשלה אלא דווקא לירידה נוספת, ולא הצליחה להוביל מהלכים גדולים, אפילו לא להעביר תקציב.
האשם המרכזי בפירוק ממשלת האחדות היה בנימין נתניהו. התנהלותו האישית והפרת ההסכם בינו לכחול לבן הביאה למצב שכיום לא רק שהוא אינו מסוגל להקים ממשלת אחדות, אלא שהוא גם מתקשה לצרף לממשלתו אף לא מפלגה אחת מהשמאל או המרכז, כפי שנהג לעשות בעבר. אפילו מפלגת ימין מובהקת כמו תקווה חדשה, שהוקמה על ידי פורשי ליכוד, התחייבה מראש שלא תשב בממשלתו. לנתניהו יש לא מעט זכויות, ואין טעם לפרט אותן שוב, אבל לצד מעלותיו אי־אפשר להתעלם מהפגיעה שלו בערכים חשובים לעתידה של החברה הישראלית כמו אמון, ממלכתיות, וכן – גם אחדות.
על פי תוצאות הבחירות ביום רביעי בצהריים, מסתמן שהתסריט הסביר הוא בחירות נוספות בקיץ. אבל גם אם התוצאות הסופיות יעניקו 61 מנדטים לנתניהו עם בנט, אין סיבה למסיבה. גם הימנים הרבים שחולמים על התסריט הזה ודיברו עליו רבות בחודשים האחרונים, לא יוכלו להתכחש למחירים החברתיים הכרוכים בהקמת ממשלה כזו. אם תוקם ממשלת ימין של קצת יותר משישים מנדטים, נרוויח כנראה מדיניות ימנית ברורה, לכידות גדולה יותר של הממשלה וסיכוי ליציבות שלטונית, אבל נשלם גם מחיר על כך שממשלה כזו תייצג רק קצת יותר ממחצית העם, ושפלח משמעותי בחברה הישראלית ימשיך להרגיש דחוי, מנודה וחסר השפעה בזירה הפוליטית. המיתוג החדש שנתניהו העניק לממשלה כזו בראשותו הוא "ממשלת ימין על מלא", אבל האמת היא שהביטוי "ממשלה צרה" הולם אותה יותר.
מיעוט נרדף
ההישג הנאה של רשימת "הציונות הדתית" בבחירות השבוע מוכיח שוב עד כמה הרגש המגזרי עדיין חזק בציבור הדתי־לאומי. זה התחיל בשם היומרני והמחייב של המפלגה, שהכריזה על עצמה כמפלגה הרשמית של המגזר גם אם רשימתה אינה מייצגת באופן הולם את גווניו. זה המשיך בקמפיין שפָּרט באופן מודע על הרגשות המגזריים, עם דגש על דאגה לעתידו הכלכלי של החינוך הדתי־לאומי. מפתיע לגלות בכל מערכת בחירות מחדש את כמות הסרוגים שבשנת 2021 עדיין מאמינים שללא מפלגה מגזרית – הישיבה התיכונית, האולפנה או סניף בני עקיבא של ילדיהם עלולים לעמוד בסכנת סגירה. אף שהציבור הדתי־לאומי זוכה לייצוג נאה במפלגות שונות ולמרות השתלבות רבים מבניו בתפקידים בכירים במגזר הציבורי, רבים בקרבו עדיין חיים בתחושת מיעוט נרדף שזקוק להגנה פוליטית.
