הפרדוקס המתסכל של לפיד: חזק בקלפי, ללא אפקט פוליטי

המריבה הגדולה שהייתה ליאיר לפיד עם היועץ האסטרטגי רונן צור, זמן קצר אחרי הקמת כחול לבן, נגעה לחיבור שלו עם החרדים. "אני לא יכול לעשות אותך ראש ממשלה אם 15־20 מנדטים מחרימים אותך דרך קבע", אמר צור. לפיד התעצבן. הוא הסתמך על היועץ האמריקני מארק מלמן שבנה לו תסריט הפוך. בעקבות אותו עימות מצא את עצמו צור מחוץ לכחול לבן, אחר כך חזר, אבל זה לא העניין.

לפיד, ואנחנו רואים את זה גם היום, חי בתוך בועה שמשייטת בפוליטיקה הישראלית. הוא מנותק. כלומר, יש לו תמיכה בסיסית שמחזיקה מעמד יפה בקלפי, אבל הוא לא יכול לעשות איתה הרבה. לפיד הכניס את עצמו לתוך הסגר הזה, אחרי מלחמת חורמה יצרית שניהל לאורך השנים, בעיקר עם החרדים והערבים. גם עם החרד"לים אין לו שום שפה משותפת. לפעמים הוא ניהל את הקרבות הללו מתוך יהירות וזלזול ונתפס כמו מתנשא מצפון תל־אביב. ההתנהגות ההיא פגעה בו קשות ועליה הוא גם מתחרט.

לפיד שרף בשיטתיות את הדימוי ואת הסיכוי שלו להיות ראש ממשלה. המיצוב הציבורי הזה גרם לו לוותר בשעתו על רוטציה שתכנן לעשות עם בני גנץ בימים הטובים של כחול לבן. המועמדות שלו הפחיתה קולות ולכן הוא זז הצידה. כאשר גנץ עצמו הבין שהוא לא יוכל להגיע לראשות הממשלה, הוא חתך והצטרף לממשלת נתניהו, בניגוד להבטחה גורפת שנתן לבוחריו. לפיד שמר על כבודו, נשאר בחוץ והיום הוא יו"ר האופוזיציה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמש הקושיות של מקור ראשון
– הכניסה של רע"ם לכנסת: ניצחון האסלאם על הקומוניזם
– הפוליטיקה העכשווית על פי השר לשעבר משה נסים

במקביל, לפיד החליט לצאת מהמצור הפוליטי שכפה על עצמו. המהפך הפנימי שעבר קשור בעיקר במפלגות הערביות. לפיד, שתמיד הסתייג מהפוליטיקאים הערבים ברשימה המשותפת ובכלל, החליט שהם יכולים להיות שותפים לגיטימיים למאמץ להפיל את ראש הממשלה נתניהו. אילו היה הדבר תלוי בו, הרשימה המשותפת ורע"ם היו יכולות לשלוח שרים לממשלה הדמיונית שיקים. זהו בהחלט שינוי דרמטי אצל מי שמגדיר את עצמו עד היום כאיש ימין שגדל בבית ימני, ומי שהדביק לחברי הכנסת הערבים את השם המבזה "הזועביז".

על דבר אחד אין ויכוח: לפיד יכול לרשום לעצמו הישג היסטורי. הוא מחזיק מפלגת מרכז גדולה במרכז המפה שמחזיקה מעמד לאורך שש מערכות בחירות

ראש הממשלה נתניהו עלה על הסיטואציה המיוחדת הזאת. הוא הבין שלפיד אינו פופולרי בציבור, ואין לו הרבה אהדה מעבר למעגלי התמיכה החזקים והמאופיינים שלו. נתניהו מיתג את לפיד בשמאל והפך אותו ליריב הכי נוח בבחירות הללו. החברים בגוש אנטי נתניהו נבהלו לפתע מלפיד. נפתלי בנט מיהר להודיע שלא ישב תחת לפיד, כדי שלא יברחו ממנו מצביעים ימנים. גם גדעון סער הסתייג מלפיד עד לרגע האחרון. בשעת מצוקה הוא הודיע שיסכים לקיים איתו רוטציה, כדי להשיג כמה קולות משמאל.

אפילו מרב מיכאלי סירבה לומר שתמליץ לנשיא להטיל על לפיד את הרכבת הממשלה. רק אביגדור ליברמן הסכים לתמוך בו. בין השניים יש ידידות מיוחדת. לפיד משקיע בה המון, כולל נסיעות שהוא שונא לבית של ליברמן בהתנחלות נוקדים.

תקוע, לא נשבר

לפיד עצמו לא נגרר לפרובוקציות של נתניהו, שתבע ממנו להציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, ושיטה בו בעניין העימות הטלוויזיוני שהוא לא התכוון לקיים. לפיד גילה אחריות גם כלפי השותפים בגוש שלא מכירים במנהיגות שלו. הוא לא פגע בהם. כחול לבן, העבודה ומרצ חייבות לו את ההצלחה המסחררת שלהן בקלפי. כחול לבן הכפילה את כוחה ביחס לסקרים המוקדמים, מרצ הגיעה לתוצאה מפתיעה לטובה, והעבודה קמה מן הקרשים ושברה את בורסת ההימורים עם שבעה מנדטים.

האם המפלגות הללו יכירו תודה ללפיד אי פעם, ויכתירו אותו כמנהיג גוש המרכז־שמאל? חברתי העיתונאית בירנית גורן כתבה כי זוהי השקעה משתלמת לטווח ארוך. מפלגות הגוש יראו בלפיד מנהיג הוגן, שלא בא לשתות להן מנדטים. בנאום שנשא בנמל תל־אביב מול התומכים שלו בשבוע שעבר, לאחר פרסום המדגמים, חזר לפיד ודיבר על הסגנון החדש שאימץ, על השפתיים שנשך מול ההתקפות מבחוץ, על הריסון והאיפוק. ממש כמו הדברים ממסכת שבת על "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים".

אבל לפי שעה לפיד תקוע. בבחירות הוא קיבל אמנם 18 מנדטים, אבל הוא לא נתפס כמנהיג הגוש ולא כמועמד שיכול לנצח את נתניהו. עדיין יש מעליו תקרת זכוכית אלקטורלית ופרסונלית. הוא לא קופץ מעל מוט ה־20 מנדטים. זה לא קרה ב־2013, ב־2015, ולא בבחירות האחרונות שבהן יש עתיד רצה לבד. סקר ההתאמה לראשות הממשלה בין נתניהו ללפיד הוא "לא כוחות".

וזה הפרדוקס המתסכל. לפיד חזק בקלפי, המפלגה השנייה בגודלה, מכפיל ומשלש את כל המפלגות האחרות חוץ מהליכוד, אבל להישגים הללו אין אפקט פוליטי. לפיד כמובן לא מתייאש, הוא מגלה הרבה סבלנות וקור רוח שלא אפיינו אותו בעבר. מי יודע? אולי תקום כאן בקרוב ממשלת בנט־סער־ליברמן, לפיד יצטרף כשר החוץ ויתחיל מחדש את המרוץ שלו לטופ.

ובכל זאת, על דבר אחד אין ויכוח. לפיד יכול לרשום לעצמו הישג היסטורי. הוא מחזיק מפלגת מרכז גדולה במרכז המפה שמחזיקה מעמד לאורך שש מערכות בחירות. מאז ימי הציונים הכלליים בשנות החמישים לא נרשמה תופעה פוליטית כזו אצלנו. הציונים רצו כאופוזיציה למפלגת השלטון מפא"י והגיעו לשיא בבחירות 1951, אז זכו ב־20 מנדטים.

מאז לא קמה כאן מפלגת מרכז יציבה. מפלגות כמו ד"ש, יחד, הדרך השלישית, מפלגת המרכז וקדימה באו והלכו במהירות. לפיד שומר על יש עתיד בקנאות, מצליח להחזיק גוף ארגוני ורעיוני, עם משנה פוליטית ואזרחית סדורה ועם פעילים שמוכיחים את עצמם בכל מערכת בחירות. הוא גם מצליח לשמור על עקרונות, לא מתפתה, ולא מסתבך בשחיתויות. לא פשוט לעשות את הכול מתוך שורות האופוזיציה. בינתיים כל זה לא מוביל את לפיד להנהגת המדינה, כאמור, אבל לפחות יש כאן פייט עיקש וראוי להערכה.