בפרק הראשון של "בורגן" , סדרת הדרמה על הפוליטיקה הדנית (נטפליקס), ישנה סצנה שצופים ישראלים יתקשו להבין. אשתו המשוגעת של ראש הממשלה נכנסת לחנות יוקרה ואוספת בגדים בשווי 70 אלף כתר. כשהיא מגלה שכרטיס האשראי שלה נחסם, היא מתקשרת בצעקות לראש הממשלה כדי שיבוא לשלם. הפוליטיקאי הבכיר מגיע במהירות בשיירה המאובטחת, בניסיון נואש לסיים את הסאגה המביכה בשקט ובמינימום בושות. לאסונו הוא מגלה שכרטיס האשראי האישי שלו לא אצלו, אלא רק הכרטיס של משרד ראש הממשלה. הוא משלם מהכרטיס הציבורי, העוזר שלו מבטיח לקבור את הפרשה בשקט, אולם האירוע דולף לתקשורת בעימות האחרון שלפני יום הבחירות. ראש הממשלה לא יכול להסביר שאשתו "לא איתנו", והתוצאות חדות ואכזריות: מפלגת השלטון מאבדת עשרים מושבים וראש הממשלה מודח. בפרק השני של הסדרה מתרחש אירוע דומה למנהיג המפלגה המתחרה: תכתובות מייל גזעניות שלו מודלפות לתקשורת, והוא נאלץ לפרוש בבושת פנים.
הבוחר הישראלי הצעיר כבר לא זוכר סיטואציה כזו, שבה חשיפת מידע מביך מאלצת את ראש הממשלה לפרוש. המשותף לתומכיו של נתניהו ולמתנגדיו היא ההנחה שלמעשים ולהחלטות היומיומיות שלו אין כמעט השפעה על עמודת המנדטים, לא לטוב (הבאת החיסונים והסכמי השלום) ולא למוטב (כתבי האישום). הדפוס הזה לא נעצר בנתניהו, ומחלחל למערכת כולה. הדוגמה המובהקת לכך היא התגובות של רבים מאנשי הימין בטוויטר להחלטה של המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר השבוע לסגור את תיק החקירה נגד אפי נוה.
"כמה היה צפוי שהתיק נגד אפי נוה ייסגר בלי כלום?" צייץ עיתונאי תורני בכיר. "צפוי מאוד… אבל בינתיים החונטה המשפטית הספיקה לפלוש לפרטיותו, להשתמש בחומרים שאשכרה נגנבו מהטלפון הנייד שלו ולרמוס את כבודו". תזכורת קצרה: במסמך שבו פירט למברגר את עילת סגירת התיק, נכתב במפורש שנוה דחף בכל כוחו למינוי קצינת המשטרה אתי כרייף, שנכשלה במבחני המיון לשופטים, תוך שהוא מקיים איתה יחסים אינטימיים. על העובדות הללו אין בכלל מחלוקת. גם אם קשה לבסס הוכחה שהיחסים ניתנו לנוה כשוחד, "מסריח מהראש" הוא תיאור אנדרסטייטמנט לסיטואציה. אבל עיתונאי הימין הפכו תתרנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הוגש כתב אישום נגד חוטפי נשקו של לוחם אגוז
– כמו הסרוגים והחרדים: באולפנים הבינו איך מסבירים מגזר
– במיוחד אחרי שנת בידודים: היחד הוא החירות האמיתית
ליקוי המאורות כאן כפול, בבחינת "הסתר אסתיר". זהו כשל בשני מהלכים עוקבים, ונפתח בראשון. חוסר האמון המוחלט של חלקים נרחבים מהעם במערכת התביעה מתחיל בהתנהלות בג"ץ והפרקליטות. אמנם כובעה של הפרקליטות כתובעת איננו כובע הייעוץ שלה, אולם השני מזהם את הראשון. אותו דבר במערכת המשפט: השופטים היושבים בהרכבי פשעים חמורים עובדים במערכת הפעלה שונה לחלוטין מזו שמפעילים שופטי בג"ץ הנוקטים צד במחלוקות פוליטיות. גם כאן האחרונים פוגעים בראשונים. רוב הציבור לא מבחין בניואנסים, וברגע שהוא רואה שהמשפטנים שולחים ידם בפוליטיקה ומתערבים בסוגיות ציבוריות רגישות, הוא מפסיק להאמין להם, גם כשהם פועלים כתובעים כדי למנוע עבריינות. הוא רואה בהם פוליטיקאים ולא משפטנים, ומתקשה להבחין בין דין לדין ובין נגע לנגע.
וכאן אנחנו מגיעים לכשל השני: בעקבות התנהגות אימפריאליסטית של מערכת המשפט, הימין הולך ומאבד את הרגישות הפנימית שלו למוסר ולערכים. כשהוא שומע "פרקליטות" שדה התודעה שלו מתעוות, ושוב הוא לא רואה, לא שומע ולא מרגיש. רגישותו לטוהר השלטון הולכת וקהה, והוא מתכחש לחובתו לקדם שלטון ערכי. אנשי ימין רבים מדי מתקשים מאוד להבחין בין מחאה מוצדקת נגד מערכת המשפט במקרים שבהם היא משתמשת בכוחה באופן לא מוצדק, לבין שימור התנגדות פנימית עמוקה לשחיתות שלטונית, וליצירת מאזן אימה אלקטורלי מול מנהיגים שצוברים כוח כדי להגן עליהם מעצמם. הבעיה היא שאם אנשים שמאמינים בתורת ישראל הופכים קהים לציווי "ושוחד לא תיקח", הם מאבדים את היכולת המוסרית להטיף לעם מילים גבוהות על ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, כמה הערות על החלטת למברגר. גברת כרייף קיימה קשרים לא רק עם ראש לשכת עורכי הדין נוה, אלא גם עם חבר נוסף בוועדה לבחירת שופטים, שר האוצר משה כחלון. המסרונים ששלחה לו היו כמעט מפורשים: "אני לבד הערב וממש רוצה לראותך", "אני רוצה עד מאוד להרים את נטל הראיה". יש שהרימו גבה לא רק על האפשרות שכרייף ניהלה קשרים עם שני גברים שונים במערכת, אלא על כך שבמקרה שניהם היו מסוגלים להשפיע על עתידה המקצועי.
עיתונאי גלובס גור מגידו הצדיק את למברגר בטענה פמיניסטית: "התזה שלפיה ההחלטה של כרייף (בין היתר ההחלטה על גופה) לנהל מערכת יחסים אינטימית עם נוה כאל מתן שוחד היא בעייתית, שוביניסטית, מחפצנת ואפילו מסוכנת". זוהי פלישה מסוכנת של שיח פמיניסטי־רדיקלי המערער עקרונות בסיסיים של שלטון החוק. אמירה שלפיה מין לא יכול להיות חלק מפרשת שוחד כדי שלא "לחפצן" את מי ש"תרמה את גופה למדע" – היא דוגמה לאמירה שמבזה נשים בכסות של הגנה עליהן.
כשהציבור רואה שהמשפטנים שולחים ידם בפוליטיקה ומתערבים בסוגיות ציבוריות רגישות, הוא רואה בהם פוליטיקאים ולא משפטנים ומתקשה להבחין בין דין לדין
בתקשורת הסתובבו הסברים נוספים להחלטה של למברגר: ברוך קרא טען שהפרקליטות, בהנחיית פרקליט המדינה דאז שי ניצן, הסתירה מהשופט שאישר את החיפוש בטלפונים את העובדה שהם נגנבו בידי אשתו של נוה, ונפרצו על ידי כתבת גל"צ הדס שטייף באמצעות איש מחשבים. אחרים טענו שנוה איים לפרסם קלטות מביכות מאוד על בכירי מערכת המשפט, והפרקליטות רצתה לחסוך בושות.
קשה להכריע כי העובדות עדיין לא התבהרו עד תום. כך או כך, הדברים שכתב למברגר מוצדקים מתוך עצמם: בפרשת נוה נעברו עבירות חמורות מאוד של פלישה לפרטיות. זהו לא רק מקרה קלאסי של ראיות שהושגו בעבירה, שבלעדיהן התיק לא היה נולד ולא נברא, אלא גם אירוע סופר־בעייתי שבו פרקליט המדינה ניצן העניק הגנה מלאה לשלושת העבריינים שפרצו לטלפונים. אם אין ראיה חד־משמעית ברמה של "למעלה מכל ספק סביר" לאישום בשוחד, ניהול משפט עלול לעלות לפרקליטות ב"עונש" מבית המשפט, בדמות הלכה חדשה שתאמץ את דוקטרינת "פרי העץ המורעל" האמריקני, שלפיה ראיות שהושגו בדרך שאינה כשרה אינן קבילות בבית משפט.
