זיכרון יציאת מצרים הכללי והאישי בסיום שנת הקורונה

במהלך ספר דברים אנו מצטווים שוב ושוב לזכור אירועים שהתרחשו במדבר. לא מדובר בזיכרון ערטילאי ומופשט, אלא כזה שאמור להביא לידי מעשה. כך, זיכרון מעשה עמלק אמור להביא למחייתו מתחת השמיים; זיכרון הצרעת של מרים אמור להביא להישמרות מלשון הרע; זיכרון השמירה האלוקית על ישראל במדבר אמור להביא לשמירת המצוות; וזיכרון הכעסת ה' במדבר אמור לשלול מישראל את המחשבה כי הם יורשים את הארץ בצדקתם וביושר לבבם.

אך דומה כי יציאת מצרים היא הזיכרון המופיע בצורה המשמעותית והנוכחת ביותר בתורה בכלל ובספר דברים בפרט, עם נגזרות רבות הנובעות ממנו: חוקי החגים, מצוות השבת, יחס מתוקן וראוי לעבד, ומשפט צדק ליתום ולאלמנה.

יציאת מצרים היא האירוע המרכזי שהיהודי לא רק זוכר, אלא זוכר לזכור – בכל בוקר וערב, בשוכבו ובקומו. אולם בליל הסדר מוטלת עלינו מצווה שונה מזו הנוהגת בכל יום; לא רק לזכור את הסיפור הידוע מכבר, אלא לספר אותו:

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה ז, א).

לספר סיפור זה תמיד עניין של אלתור נמשך. אף שאנו עוסקים באותו אירוע, הסיפור העכשווי לעולם אינו דומה לסיפור שכבר סיפרנו בעבר. בפיו של מספר ראוי, גם הסיפור המוכר והידוע הופך לסיפור חדש לחלוטין.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמש הקושיות של מקור ראשון
– כמו הסרוגים והחרדים: באולפנים הבינו איך מסבירים מגזר
– חשש לזיופים בבחירות: השמאל מתגייס למעקב ופיקוח

כפי שמסביר ר' חיים מבריסק, החלוקה בין מצוות "זכירת יציאת מצרים", שמלווה אותנו בכל יום ובכל לילה, ובין מצוות "סיפור יציאת מצרים" בליל הסדר, באה לידי ביטוי בשלושה מישורים:

האחד, מצוות הזכירה בכל ימות השנה היא רק לומר בקצרה שיצאנו ממצרים, ואילו בליל הסדר אנו מצווים לספר בארוכה את שאירע לאבותינו במצרים; השני, מצוות הזכירה שבכל יום היא בין האדם לעצמו, ואילו בליל הסדר אנו מצווים לספר על יציאת מצרים לבנינו ולאורחינו; השלישי, מצוות "זכירת יציאת מצרים" היא חלק ממצוות קריאת שמע ונועדה להביא אותנו לקבלת עול מלכות שמיים, ואילו סיפור יציאת מצרים מצווה בפני עצמה היא (מובא אצל נכדו הרב יוסף דב סולובייצ'יק, רשימות שיעורים ברכות יב, ע"ב).

הבדל נוסף בין שתי המצוות, מובא בדבריהם של חכמי תורה אחרים: בעוד שאת זכירת יציאת מצרים אין חובה לבטא בפה, וניתן לצאת ידי חובה בהרהור, את סיפור יציאת מצרים יש להוציא בפה; עלינו לקיים תהליך אקטיבי שיש בו יציאה כלפי חוץ, ולא רק תהליך פנימי שלעיתים רבות יש בו אמורפיות ומוסחוּת.

התודעה שברגעים אלו ממש התרחשה הדרמה הגדולה, מייצרת אצל המספר שותפות בעלילה שהתרחשה אי־אז, אך עודנה נמשכת מעצם השותפות האקטיבית, מעצם היותנו יכולים לספר בכל שנה מחדש את אותו סיפור. כך גובר העבר על ציר הזמן, מתמוסס אל העכשיו ונמסך בקיומם של השותפים בסיפור.

הרגע שחצה את החיים

בחסידות עסקו רבות במשמעותו של זיכרון יציאת מצרים, וביקשו לזהות בו, מעבר למאורע ההיסטורי, גם אירוע התגלות אישי: רגע ההתעוררות, זיק ההתאהבות הראשון, שבריר ההתגלות שבין אדם לא־לוהיו. כי יש רגע כזה. רגע שניתן לומר כי החיים נחצו עד אליו וממנו והלאה, שאפשר להתבונן לאחור ולהבחין כי הוא חצה את הביוגרפיה האישית שלנו. גם עליו, אומרים מורי החסידות, יש להשית את הציווי "למען תזכור".

ר' מנחם מנדל מקוסוב, מייסד חסידות קוסוב שממנה יצאה חסידות ויז'ניץ, כתב דרשה מלאת לב על עניינה של יציאת מצרים במישור האישי של האדם. אבקש להתבונן בה מעט:

אנו אומרים בנוסח הקידוש דשבת, "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים". פירוש, דהנה ידוע פירוש רש"י ז"ל בפסוק "היום הזה ה' א־לוהיך מצווך" (דברים כו, טז) – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". נמצא שהעיקר להמשכת הקדושה הוא שיהא בכל פעם בבחינת התחדשות ותחילה. ועל כן כל המצוות וכל התורה תלויים ביציאת מצרים, על דרך הכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים".

והיינו כי יציאת מצרים נקראת התחלה, ששם הייתה התחלת המשכת הקדושה, ובה נכללו כל הניסים שהיו אחר כך… וזו היא בחינת מעיין נובע, שהכל תלוי במקור. ועל כן מוטל על ישראל להזכיר את עצמם במקור, היינו בהתחלה, שבה נכללו כל הדברים.

כל התבגרות כרוכה בהתרחקות מנקודת ההתחלה. וכבר יש התרגלות, והפלא של אמש הופך למובן מאליו של היום. בתהליך הזה יש ברכה וסכנה הבאים כאחד: ברכה שהנה הפלא הוא חלק מהקיום, וסכנה משום שהאדם מאבד את ההשתאות למול הפלא, שחדל זה מכבר לעניין אותו.

זיכרון יציאת מצרים הוא הרצון להתגבר על הסכנה הזו, רצון להשקות את החיים על עליותיהם וירידותיהם מנקודת הנביעה, מהמקור, מגרעין האהבה התחילית, מרגעי האמון והאמונה הראשיתיים שהתגלו ונשכחו במשך השנים, מההתמסרות שאבדה בתוך כל השבירות הקטנות של החיים.

סיפורו של התנא רבי אלעזר בן ערך הוא אחד הביטויים הנוקבים לשכחה והתרחקות מהמקור. ר' אלעזר היה מודל של לומד תורה ושל צדיק "שהכול צריכים לעצתו". רבו, ר' יוחנן בן זכאי, התבטא כלפיו כי אם כל חכמי ישראל יהיו בכף אחת ור' אלעזר בכף שנייה – הוא מכריע את כולם. אלא שלמרות זאת מועטות השמועות בשמו, וזאת משום שלאחר מותו של רבן יוחנן בן זכאי רבו, הוא לא הצטרף לבית המדרש ביבנה אלא עבר להתגורר באמאוס שבפתח שפלת יהודה, שבו היו "מים יפים ונוה יפה", מתוך מחשבה שחבריו יבואו אליו. הם לא באו, ועם השנים התמכר ר' אלעזר לחיים הטובים והחומריים, והלך ושכח את תלמודו. עד כדי כך הגיעה ההידרדרות, שכאשר הוא התבקש לקרוא את הפסוק ""הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", קרא בטעות "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם" (שבת קמז, ע"ב). הפסוק המבטא את ההתחדשות הגדולה, התהפך וחשף את עייפותו, את חירשות לבבו, את האש שפסקה זה מכבר מלבעור בו ואת הווייתו הכבויה.

נחזור לדבריו של ר' מנחם מנדל מקוסוב:
וכן הוא בפרט. והיינו שכל אחד ואחד מישראל בפרט צריך להזכיר לעצמו ההתחלה שלו, היינו בנקודה הראשונה והתעוררות ראשונה שלו, שנדבה לבו לגשת אל הקודש. ואף שנראית קטנה, אף על פי כן נכללו בה כל המצוות ומעשים שבאים אחר כך בהמשך הזמן.

הזיכרון הקולקטיבי של יציאת מצרים הוא גם הזמנה לזיכרון האישי של האדם, הזדמנות "להזכיר לעצמו ההתחלה שלו". להיזכר ברגעי הגילוי הראשונים, בצעקות ביער לילות שלמים, ומהם לספר מחדש את ההמשך – החלומות כמו גם הקריסות, רגעי הפָּנִים בְּפָנִים כמו גם רגעי ה"למה זה אנוכי". לא רק להיזכר, אלא לקרוא ביומני העבר ולספר את רצף ההתרחשויות מחדש; לראות את השנים שעברו לא כאוסף של יחידות זמן שונות עם דמויות רבות המתרוצצות בתוכן, אלא כעלילה אחת. ראייה כזו יוצרת את החיים כמיתוס שבו המציאות הופכת לסיפור, לאירוע המקבל את כוחו מהאופן שבו מספרים אותו.

גם השפה, שבילדותנו הייתה מלאת גרגורים וגרגרי הברות, ובהמשך גם מילים אישיות וגילויים פרטיים, הפכה עם השנים לשפה השייכת לכולם, מוכרת, יומיומית ותועלתנית. רק ברגעי ההתגלות העתידיים בחיינו, אל מול פלא הטבע, הכרת הנוכח הא־לוהי, הנצת האהבה ורגע הולדת תינוק קטן, ניפגש שוב עם התחדשות השפה, עם הפלא של חוסר היכולת להביע, של האינסוף המתקשה, ולא פעם אף מסרב נחרצות, להידחק אל מצרי המילים והמשפטים הסדורים. זהו מקומה של התפילה, וגם של האמנות – להרים את המסך שהלך וכיסה את חיינו, ולשוב לרגעי ההתחלה שבהם עמדנו פנים אל פנים נוכח המציאות עצמה.

הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון עסק רבות במושג ה"סזורה", שמקורו בלטינית ומשמעו חיתוך. מושג זה מתייחס לחתך המפריד בין מצבים או אירועים אשר נדמים כמופרדים באופן מוחלט זה מזה, אך בפועל נמצאים על רצף המשכי, בדומה למרווח שבין צלילים ביצירה מוזיקלית או למרווח בין פעימות הלב. כשם שבין החיים ברחם ובין החיים שמחוצה לו ישנה יותר המשכיות מכפי שאנו נוטים לתאר, כך קיימת המשכיות בין מצבים מנטליים שונים הנדמים ממבט ראשון כמופרדים וכבלתי עבירים. ביון הציע כי קיימת המשכיות ולא הפרדה מוחלטת בין שפיות לשיגעון, בין הלא מודע למודע, בין עבר להווה, בין שינה לערות וכן הלאה.

בהקשר הזה, יציאת מצרים המסופרת מחדש בפסח מזמינה אותנו לראות את חיינו כהמשך של נקודת המקור. גם אם לא זיהינו זאת במהלך ריצות היום־יום, מגיע פסח וכמו קורא לנו להבחין ברצף הזה.

וזהו גם כן על דרך הכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". פירוש, שכל ימי חייו צריך להזכיר את עצמו בנקודה הראשונה והתעוררות ראשונה הנקראת יציאת מצרים, כי כל התחלה נקראת יציאת מצרים. וזו היא גם כוונת אמרם ז"ל "אין חוזק כחסידות בתחילתו". ובזה הוא ממשיך הקדושה אליו.

וזהו תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. פירוש "למקראי" הוא לשון המשכה, ופירושו, להמשכת הקדושה העיקר הוא להזכיר ההתחלה, שהיא המקור, הנקראת יציאת מצרים, בכלל ובפרט. ועל ידי זה נעשה המשכת הקדושה, כמו שהיה בשעת יציאת מצרים התחלת הקדושה (אהבת שלום, ירושלים תשל"ח, תזריע, עמ' קלח).

זיכרון יצירת מצרים הוא שיבה אל נקודת הראשית; המוכנות לגשת שוב אל הקודש, למרות השנים הרבות מאז ניצתה בינינו האש, ולהתבונן כיצד הוא פועל עלי היום, אחרי כל מה שעברתי.

לפעמים הרגשות הדתיים, היצירתיים או הרומנטיים מהעבר נראים לנו לא רק רחוקים אלא זרים. אנחנו נבוכים מהם; מסתכלים על בערת העבר במין מבט בוגר ומפוכח ונדים כלפיה במבוכה, מלכסנים מבט כמו אל משובת נעורים בימים עברו. השיבה אל נקודת הראשית היא אפוא מרד פנימי כנגד ההתברגנות הרוחנית, כנגד העייפות שהלכה ופשתה בנו, כנגד גדר התיל של התקינות הפוליטית שהלכה וסבבה אותנו זה מכבר; זהו הרצון לעורר חשק בתוך הקיום העזוב והציני שאפף אותנו.

ביקור בחנות הממתקים

בסוף הדרשה שציטטנו מביא ר' מנחם מנדל משפט ידוע מספר הרוקח, שנכתב בידי רבי אלעזר מגרמייזא – מקובל, פוסק ומגדולי חסידי אשכנז במאה ה־11. "אין חוזק כחסידות בתחילתו". כלומר, בכל כניסה לעולם של עבודה פנימית והתמסרות, יש חוזק מיוחד: הן כזה המגיע מלמטה, מהאדם הניגש אל הקודש, והן כזה שכמו שורה עליו פתע מלמעלה.

משפט זה הפך ליסוד מרכזי בעולם החסידי כבר אצל הבעל שם טוב, וזכה לפיתוח רב בדרשותיו ובדרשות ממשיכיו. אלא שהבעש"ט הוסיף על דברי הרוקח – לא רק שיש אור גדול בתחילה, אלא שלאחר ההתחלה הוא הולך ונעלם. הבעש"ט מסביר זאת באמצעות דימוי של ביקור בחנות ממתקים:

כשאדם בא לחנות שיש בה כמה מיני מטעמים ומעדנים, מתחלה נותן לו בעל החנות לטעום מעט מכל מין, שידע מה לקנות, ואחר כך כשהוא טועם ורואה שהוא מתוק וטוב, ורוצה לטעום עוד, אומרים לו קנה לך בדמים, כי בחנם אין נותנים כאן כלום.

והנמשל הוא על האור שמרגיש האדם בתחילת החסידות שעל ידי טעם ואור זה יכול לכפות כל הרע ולהחזיר הכל לתכלית הטוב, ונותנין לו זה כדי שידע טעם עבודה, ויהיה נשאר בו רשימו כשמסתלקין ממנו בחינות אלו, שידע מה לחפש.

ישנו טעם ואור מיוחד של התחלה, בהירות וחדות של כניסה פנימה, מגע ראשון עם האינסוף. אך האור שהגיע ללא מאמץ – יילך וייעלם. כדרך עולם התוהו, מלא העוצמות והפריצה, הוא יישבר. עכשיו יש לקנות בדמים, לעבוד כדי להשיג אותו, ובמונחים חב"דיים: להכניס את אותם אורות דתוהו לכלים של תיקון.

עניין זה שב ומופיע פעמים רבות אצל המורים החסידיים. כך, למשל, בחלום שחלם המגיד מקוז'ניץ, מחשובי תלמידי המגיד ממזריטש, הוא מספר על דין ודברים שהיה לו עם הבעל שם טוב:

וכמו שאני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום, ושאלתי אותו: מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם והרגלתי את עצמי לעבוד ה' יתברך, הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום אל יום בעסק התורה לשמה ובכוונת התפלה ושאר מעשים. ועתה אינני מרגיש כלל השינוי ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום וכמו כן יום מחר.

והשיב לי בדרך משל: כשהתינוק לומד א' ב' או סידור או חומש מידי יום ביומו, ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול. למשל בשבוע העבר למד פרשה א' חומש, ועתה לומד ב' פרשיות וכיוצא בו. מה שאין כן אם הולך ומתגדל ולומד בעצמו גפ"ת עם הפוסקים והוא מפולפל גדול, אין ניכר בו שינוי יום מיומו. אמנם לפי ראות עיני השכל, בוודאי מה שהאדם נעתק בגדלותו יום מיומו במדרגה הוא גדול אלף אלפים ככל המדרגות שהתינוק נעתק בכל השנה, כי המה בקטנות. עד כאן לשונו, ודברי פי חכם חן. והוא דבר חכמה נפלאה. ועל פי עניין הנ"ל תבין כמה עניינים בספירה בגדלות וקטנות (עבודת ישראל, שמיני, דיבור המתחיל "וכזה נבאר הענין באדם").

שיבה אל נקודת הראשית היא אפוא מרד פנימי כנגד ההתברגנות הרוחנית, כנגד העייפות שהלכה ופשתה בנו, כנגד גדר התיל של התקינות הפוליטית שהלכה וסבבה אותנו זה מכבר; זהו הרצון לעורר חשק בתוך הקיום העזוב והציני שאפף אותנו

התסכול מוכר: בהתחלה יש גילוי ותחושת שינוי, אך עובר זמן ותחושה אחרת משתלטת: תקיעוּת ועמידה במקום. דבר לא מתחדש עוד בלב. אולם, עונה הבעש"ט למגיד מקוז'ניץ, ההתחלה היא תנועה בתוך מצב של קטנות, ואילו ההמשך, הנדמה כתקיעות פנימית, מתרחש במצב של גדלות. כאן כבר אין גילויים ופאתוס ודרמה גדולה. כאן השינוי אינו ניכר, אך הוא ממשי. כאן אלו החיים עצמם.

מהלך זה מופיע אצלו בהקשר של פסח וספירת העומר. בראשית ימי הפסח מופיע אור גדול, אך הוא בהכרח נעלם במהירות. האור הגדול והראשוני מתחוור כשייך לקטנות. אחריו יש לעבור למהלך איטי של קניית אותו אור, קנייה שמשמעותה התבגרות כמעבר מקטנות לגדלות.

וכן היה מתנהג הבורא ברוך הוא עם ישראל ביציאת מצרים: בתחלה בליל ראשון של פסח האיר להם הקב"ה הארה גדולה – התגלות אלהותו יתברך שמו… ואחר כך מיד נסתם מהם אותו הארה ונפלו מאותו הארה כמה פעמים… רק מחמת שהיה להם בהירות גדול בליל ראשון, אזי בכל עת נפילתם הזכירו עצמן גודל בהירות שהיה להם בפעם ראשון דהיינו חוזק החסידות של התחלה, אזי זה היה התחזקותם שהיו יכולים לעורר עצמם בכל עת נפילתם, לחזור לאמונתם הראשון, עד שבאו למתן תורה (ר' קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש פרשת יתרו, דיבור המתחיל "יש")

סיפור יציאת מצרים, אחת בשנה בליל הסדר, מתפקד באופן דומה. זוהי שיבה אל אותה התגלות ראשונה, אך בידיעה שזו לא תימשך תדיר. זהו הרצון לשוב, גם אם לרגעים ספורים בלבד, לאותו גן עדן אבוד, מתוך ידיעה כי יבואו ימי שגרה ושכחה, ימים של היעדר ובלבול, אבל בתוכם יהיה מונח אמון שקט ובלתי נראה שבחיים האלה, שלנו, תיתכן בהירות והארה גדולה.

מתוך הערפל

מפסח שעבר עד פסח זה, שנה שלמה חלפה עברה בצל הנגיף. ומעבר לכל הכאבים והסגרים, הבידודים, חוסר האונים והאימה – אפשר להתחיל להסתכל לאחור ולנסות לראות את שעבר עלינו, דרך כלל ודרך פרט. מה אנחנו מבקשים לזכור מהשנה הזאת, מה בהוויה הפנימית התחדש, כיצד התעצבו המשפחתיות והיחסים הבין־דוריים, איך המרחב החברתי קיבל נוכחות אחרת, שונה; מה התגלה אלינו למרות הערפל, ואולי מתוכו ובכוחו. להיזכר ביציאה אל הטבע, בקול הציפורים שנשמע מחדש, בפרחי השקדייה שהתגלו, בירוק, ברוח הטובה. לקחת מהחמלה ומהידידות, מהגעגוע שהפך למוחשי, מהתפילות הקרובות בחצר ובשדה ובחדר, ולהמשיך אותן אל חיי היום־יום שלפתחנו.