יציאת מצרים – חוויית השחרור מהעבדות וייסוד עם ישראל, היא אחד המאורעות החד־פעמיים שאין אפשרות לחזור עליהם. ככל חוויה היא עתידה להישכח, להימחק ולכלות עם הזמן. מכאן חשיבותם של המצוות והסמלים הראשוניים של החג ובהם הציווי "וְהִגַּדְתָּ", שעל שמו "הגדת הפסח". רק אם נשתדל לחוות כל שנה מחדש את אותו המאורע – בעבר על ידי טקס קורבן הפסח, ובימינו על ידי ה"סדר" – נצליח לשמר את הזיכרון.
משה כמעט אינו מוזכר בהגדה. גיבוריה האמיתיים, ממה נשתנה ועד חד גדיא, הם בנינו ובנותינו. ליל הסדר מסמל את השלב הראשוני והקריטי ביותר של החינוך, את המפגש המחנך בין הורים לילדיהם, מפגש ראשוני שיהיה בעל חשיבות מכרעת בקביעת זהויותיהם היהודיות והאנושיות של הנער והנערה.
אנו מחנכים ונכשלים. מדוע? שגיאות רבות גורמות לכך, ופעמים רבות אין אנו מודעים להן. למשל, איננו מבינים שכשם שפרצופיהם של ילדינו שונים, כך דעותיהם ואופיים שונים. ההגדה רמזה על כך כאשר בחרה בארבע דמויות הבנים שהפכו קלאסיות: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". מבנה זה של ארבע אפשרויות מזכיר לי משנה מקסימה בפרקי אבות (ה, טו): "אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים: סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת וְנָפָה". משלים יפהפיים מעולם אחר. אלא, שכפי שאשתדל להראות, בין שני המבנים יש שיתוף עמוק יותר מאשר הצורה המרובעת גרידא.
חינוך לביקורת
ההגדה מזהירה אותנו מפני ארבע כישלונות אפשריים של החינוך היהודי והאנושי. הכישלון הראשון מתבטא בבן הרביעי, שאינו יודע לשאול. זהו הצעיר שמתוך שאינו יודע לשאול, אינו יודע להלך "נגד הזרם". אכן, חייבים לשמוע להורים ולמורים, אך השאלה והקושיה הן תנאים הכרחיים לפיתוח עצמאותו של האדם. מי שאינו יודע לשאול, מתיישר עם הקונצנזוס ועם נורמות החברה הסובבת אותו, ופעמים רבות מאמץ הוא גם את ערכיהן המעוותים. מתוך כך, מפני הלחץ החברתי הוא עלול לעזוב את עמו, את אמונתו וגם לפרוק מעליו עול מצוות ומוסר. לחץ זה מופעל עליו בצורות שונות, והערוצים החזקים ביותר מצויים ללא ספק באמצעי התקשורת, בקולנוע וברשתות החברתיות. מי שאינו יודע לשאול נגרר ונכנע לסביבתו כדי להשתייך, ובמקרים קיצוניים עד כדי השתתפות בפשע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמש הקושיות של מקור ראשון
– הקשר בין חינוך בתפוצות לשיקום שכונות
– כל מה שרציתם לדעת על הדפסה בתלת מימד ולא העזתם לשאול
הבן שאינו יודע לשאול הוא "ספוג" של ערכים, שאינו יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לעיוות. הוא סופג את הכול, וחסר תנאי יסודי של החיים: ביקורת. תשובת ההגדה היא "אַתְּ פְּתַח לוֹ". זוהי החובה ללמד את ערך הביקורת, ביקורת אף נגד מי שמלמד ערכים. לתלמידיי הייתי אומר, בכנות: "אנא, בקרו אותי, נסו להפריך אותי. אם לא תעשו את זה לי, אתם עלולים לקבל ללא ביקורת גם את דעותיהם של הקולגות שלי, וזה יכעיס אותי יותר".
הדמות השנייה היא דמותו של התם. התמימות היא שלמות, המבטאת את הקשר הבריא עם המשפחה וערכיה. מכאן האחריות האדירה שמוטלת על ההורים להעניק יחס הוגן לילדיהם, ולשמור את טהרתו ועוצמתו של התא המשפחתי. אחריות זאת מבוטאת בחלק הנסתר שב"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ": כבדו את תפקידכם להיות אב ואם, "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", ימיכם הקולקטיביים כיהודים ובבני אדם.
סכנה גדולה עומדת בפני התם: האכזבה מהשקר והצביעות שלפעמים הוא רואה בסביבתו. האכזבה תהפוך את התמימות לציניות, "מַשְׁפֵּך, שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָזוֹ" – את הערכים שעברו פיחות. על כך אומרת ההגדה להורים: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם". האם יהיו הבן והבת מסוגלים לומר עם ההורים "הוֹצִיאָנוּ"? זוהי המטרה החינוכית הראשונית, אפשרות ההזדהות עם ההורים ומתוך כך גם עם העם וההיסטוריה.
ועתה – הרשע, הפורק מעליו עול מלכות שמיים כדי לפרוק מעליו גם עול מצוות וחובות מוסריים. לפנינו "מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים". הרשע "הנורמטיבי" מוּנע קודם כול מאינטרסים וכדאיות, אך על פי רוב הוא ממשיך ברשעותו מעבר לכך. או אז הופכת רשעותו לשיגעון שמטרתו היחידה היא הפלת הגבולות ושבירת המחסומים המגינים על החברה. "מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם", שואל הרשע, ומדבריו שומעים אנו "לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר". על החברה להתגונן. יש לענות לרשע: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי… לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל". יש זכויות גם לרשע, אך קודם כול – לקורבנותיו!
ניסיון החוכמה
מפתיעה העובדה שגם החכם מצוי ברשימת הבנים הזקוקים לתשובה, ומתוך כך גם לביקורת. לכאורה החכם הוא כמו ה"נָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת", אלא שגם החכם עומד בפני מלכודות. בעיניי, החכם איננו דווקא דמות של בן ישיבה. הוא יכול להיות גם סטודנט חכם ומצליח, המגלה פער תרבותי בין העולם האקדמי ובין העולם שהכיר בביתו והחינוך שקיבל. לא תמיד מצליח התלמיד החכם לתרגם את שורשיו, הנראים לו עתה פרימיטיביים, לשפה המתוחכמת שלמד ושבה הוא מדבר בסביבתו החדשה.
"מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ־לוֹהֵינוּ אֶתְכֶם", הוא שואל על מנהגי הבית שממנו בא. עלינו להשיב לו: "וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח [עד] אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן". להלכות ולמנהגים יש משמעות סמלית, ואין לזלזל בהם. זוהי שפה סמלית חוצה תרבויות, שפה שפנימיותו של האדם ועולמו הלא־מודע מבינים. האפיקומן הוא לדעתי הסמל בה"א הידיעה של האינטראקציה עם הילדים ב"סדר". כיצד תחנך החברה המערבית החכמה והמתוחכמת את בניה, בזמן שאיננה יכולה להחזיק את עצמה באופן דמוגרפי בגלל מיעוט הילודה? האם יהיה אצלה מי שיגנוב את האפיקומן? או שמא מבחירה היא תשאיר את הילודה לחברות הפרימיטיביות?
החכם המתוחכם הוא נָפָה ה"קוֹלֶטֶת [רק] אֶת הַסֹּלֶת" ודוחה את הסובין. נפלא, אך אולי כדאי לו ללמוד את מעלותיו של הלחם המלא, "הפרימיטיבי" אך הבריא יותר. אכן, לפעמים גם "מוגזם הפיתוח" ולא רק "טעון הטיפוח" עלול להיות כישלון חינוכי.
לא אוכל שלא להוסיף מילים ספורות על מלכודת נוספת שבה עלול החכם ליפול. אחד מהישגי החינוך האינטלקטואלי נעוץ בכך שהוא מחנך את הצעירים לצאת מעולמם ולהכיר ולהזדהות עם מצבו הפסיכולוגי והקיומי של האדם האחר, של העם האחר ושל קבוצות מיעוט. אלא שלפעמים שוכחים ללמד את החכם הצעיר כיצד לחזור לעצמו ולזהותו. או אז הוא עלול להישאר תלוש מעצמו, ולשכוח שהאחר של האחר הוא האני.
