גם אם עדיין קשה לארגן את תמונת המחזור הסופית של הכנסת ה־24, ברור לגמרי מי תתייצב בעמדת המנהלת, מי תאייש את התמונה הבולטת ביותר בתוך המסגרת, בחיוך שבע רצון של אחת שיודעת: אידיאולוגיית אני במרכז. רשימה מכובדת של מפלגות יצאה לדרך לפני חודשים ספורים, כשכולן מעמידות בלב הקמפיין שלהן את דמות יושב הראש. אין צוות מנצח, אין קו מנחה, אין עוד מלבדו. סער יחליף, בנט יכריע, ביבי עשה, לפיד שותק. אפילו חלוקת הגושים לא מתעכבת חלילה על כיוונים אפשריים להמשך דרכה של המדינה. כל מה שיש בה זה רק־לא־הוא, בניסיון לשים בעגלה עייפה אחת אני ועוד אני ועוד אני ועוד אני, שצפויים למשוך שוב לכיוונים מנוגדים עד שהעגלה תתנפץ לרסיסים.
כמעט כל ראשי המפלגות חגגו ביום שלישי בערב עם פרוץ המדגמים, איש לא נצפה בפינת חשבון הנפש של המפסידים. לכאורה, בצדק. בנימין נתניהו שִחזר הצלחה כשהגיע לבדו לקידומת 3, כשאין מי שנכנס למרחב שני המטרים שלו אפילו מאזור חיוג עשרים; יאיר לפיד מיצב את עצמו בראש המפלגה השנייה בגודלה, היחידה במחנה אנטי־ביבי שיכולה להיתפס כחלופה לשלטון; ניצן הורוביץ ובני גנץ המוספדים צלחו בגאון את אחוז החסימה; בצלאל סמוטריץ' שיחק אותה בזינוק בעלייה; נפתלי בנט מצא את עצמו (גם אם באופן נזיל) כלשון המאזניים שכל כך רצה, ובעמדה דומה התמקם מנסור עבאס; מרב מיכאלי החזירה את הצבע ללחיים של מפלג.ה מוכה; וסער יכול לסמן לעצמו וי עם קמפיין קצר ונטול זוהר, שבכל זאת הביא אותו עד הלום, יציב בריחוקו מאחוז החסימה. הם עשו את זה לבדם, כל הדרך אל הקלפי, כל הדרך אל המשכן. הם ולא אידיאולוגיה. הם ולא דרך מנחה.
כמו המדגמים, כך גם תוצאות האמת שהולכות ומתבהרות משעה לשעה מציירות תמונת מצב של המון ניצחונות אישיים, אפס יכולת לשיתוף פעולה. תפיסת ה"אני במרכז" היא החלודה האמיתית במערכת הפוליטית התקועה מזה שנתיים. היא מה שמשתק את המדינה ומביאה אותנו להוצאת בחירות מופרכת בשנת קורונה תקציבית קשה. אנשים בעלי מכנה משותף רעיוני עמוק, אך מפוצלים ושטופי איבה אישית, מסרבים לשבת יחד. הם משתעשעים בחיבורים בלתי אפשריים, שמכרסמים במעט האמת והיושר שעומדים מאחורי מצע מפלגותיהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי שצלקות אוסלו חרותות בנפשו, לא ישתכנע גם לקדנצית שמאל קצרה
– "רק אני יכול להקים ממשלת ימין יציבה"
– מי שעוצם עיניים מול שלטון השופטים, מסנוור את עיני הדור הבא
ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, היה שנוא על חלקים רבים בפוליטיקה הישראלית, לא פחות מהשנאה היוקדת נגד ראש הממשלה הנוכחי. האיבה בין שמעון פרס ליצחק רבין הייתה ידועה היטב, חריפה וכואבת לא פחות מזו של גנץ־לפיד או של ליברמן־נתניהו־בנט. המחירים הפוליטיים היו כבדים גם אז, אבל איש לא הרשה לעצמו להקריב את כלכלת המדינה ואת שפיות אזרחיה על מזבח שאיפתו האישית לכבוש את כס ראש הממשלה. הדור הפוליטי הנוכחי לא המציא שום דבר: הוא לא הביא לשיסוי גדול משהיה, לא הכיר ליהדות ותיקת השנים את כישרון הפלגנות המביכה. אבל הוא הביא אליה את בשורת המערב – המיקסום העצמי תוך ניתוק מהקולקטיב; השאפתנות האישית חדורת המוטיבציה תוך רמיסת דין התנועה.
מערכת הבחירות הזו מסתיימת עם המון ראשים מרוצים שמסתובבים בינינו בגאווה גדולה, ובלי גוף, בטח שבלי עמוד שדרה.
ההצבעה לא הסתיימה
מכל המנהגים והדינים החגיגיים שמביא עלינו הפסח, יש אחד שחביב עליי במיוחד: שעה שאומר "פסח, מצה ומרור" מצביע לעברם. קשה לא להתרגש נוכח הידיעה שמאות רבות בשנים נשמרה רוח חג החירות, גם בחשכת תלאות הגלות בתפוצות אינספור. מרגשת במיוחד התקבצותם של שבטי ישראל שחזרו לארץ המוצא שלהם במסלול מעגלי, וגילו עוד ועוד ניואנסים דומים שנשמרו במקומות מרוחקים כל כך ומנותקים, במטרה ברורה: לשמר זיכרון לאומי מכונן אחד. ובתוך אלה קשה לא להתרגש דווקא מהמחוות הקטנות, כמו תנועות הידיים האגביות שמצביעות על סמלי החירות והמצוקה שקדמה לה. נראה כאילו דווקא שם, במקום השולי והחמקמק הזה, מסתתרת המסורת האמיתית; אולי גם המחויבות התמימה והכנה לדורות הקודמים.
המצוות הגדולות, הדרמטיות, עומדות כמובן בלב היהדות. אי אפשר להעמיד את משקלה של שמירת שבת או של ברית המילה מול מחווה ידנית לכיוון קערת חסה. ובכל זאת, הדקויות האלה הופכות אותנו למי שאנחנו – מחוברים. זה מגיע ברגע של חשיפת שלוש מצות הסדר והסתרתן, בקפיצת העקבים בקדוש־קדוש־קדוש; בקידה הכנועה והמכבדת ב"ויעבור על פניו" של יום הכיפורים, ובתנועת שושנת הרוחות עם ארבעת המינים. מסורות קטנות, לעיתים מגוחכות למראה, שאומרות שאנחנו חוליה אחת קטנה בשרשרת ארוכה ורבת גוונים. חוליה צבעונית בהחלט, מבריקה בחדותה, וואחד חוליה, ובכל זאת – רק חוליה.
המסורת הקטנה הזו היא הסמן השפוי בשיגעון הגדלות שתפסנו לנו פה בין מערכת בחירות אחת לאחרת. יהודים בלבוש חגיגי יצביעו לעבר קערת הסדר שנים רבות אחרי שפתקי ההצבעה החמקמקים ישודרגו ללחיצה דיגיטלית, ונתניהו יהיה לדמות מיתולוגית שאומרים שהיה סביבה קונצנזוס – לא כמו הקרע הבלתי נסבל שמפניו יתריעו נכבדי העדה במאות הבאות. הם יקישו בעקבים בקדושה, יצביעו בגאון על המצה, וכן, הם גם ימשיכו להתווכח על הרלוונטיות של החמצת הקטניות. ככה זה, מסורת הדורות.
חג כשר ושמח.
