שיר המקסיקנים הידוע של מאיר אריאל מסתיים במוסר השכל שרלוונטי למציאות הפוליטית בישראל: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה". אם מישהו היה צריך הוכחה לתהליך השינוי המבני שעוברת הפוליטיקה הישראלית הוא קיבל אותה באופן מוחץ למדי בסבב הבחירות הרביעי לאחר שלוש תוצאות פוליטיות דומות בסבבים הקודמים.
מכיוון שלא צפוי שום שינוי במערכת, הרי שהסבב החמישי עומד בפתח. וגם אם תקום ממשלה בישראל, בוודאי של הגוש שקורא לעצמו גוש השינוי, הרי שהבחירות הבאות הן עניין של זמן ולא של הזמן הקבוע בחוק לכהונה נורמלית של ממשלה בישראל.
המערכת הפוליטית בישראל גלשה, ברוח המאה העשרים ואחת לשלב הפוסט מודרני שלה או כפי שהגדיר זאת הסוציולוג היהודי החכם זיגמונט באומן, מודרניות נזילה. מה שמאפיין את העידן הזה הם הגיונות אחדים שהבולטים שבהם הם: נזילות ותנועה בקצב מהיר; תופעות של ריבוי וגודש של ישויות, שחקנים ומשתנים; מות האידיאולוגיות הגדולות לטובת סדר יום שבו הגדרות זהות הופכות משניות יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מציאות המורכבת ביו"ש חדירת שב"חים אינה בהכרח דבר רע
– ממכות מצרים לכנסת: איך הגיעה אצבע אלוהים אל הקלפי?
– בין הח"כ הזקן לצעיר ביותר: פניה של הכנסת ה־24
אם בוחנים את מערכת הבחירות האחרונה לפי אותם הגיונות הרי שהסיפור הולך ומתבהר. באופן פרדוקסלי ככל שהוא נעשה בהיר יותר כך הוא מייצג מציאות מעורפלת ומופרעת שאנחנו קורבנותיה. זהו עניין מבני עמוק שכל השחקנים של המערכת הם אך ורק ייצוגים שלו.
מערכת הבחירות האחרונה עמדה בסימן שלוש תופעות מרכזיות: הראשונה היא ריבוי פוליטי וגודש עצום של מפלגות. בשונה מהמערכות הקודמות, זו לא עמדה בסימן של חיבורים אלא של פיצולים. בכלכלה היא נקראת תופעת הזנב הארוך, שמשמעותה היא שהמציאות היא מנעד עצום ובלתי נגמר של העדפות, טעמים, רצונות ויותר מכך – לכך אחד מהם יש קונים, ביקוש ושוק כלכלי.
לא כלכלה, לא מדינאות, לא יחסי דת ומדינה ואפילו לא משבר הקורונה – רק נתניהו. זו האידיאולוגיה החדשה שאפפה את מערכת הבחירות הנוכחית. גם במחנה הימני וגם בשמאל.
את ההוכחה לכך ניתן לראות בהרכבה של הכנסת הבאה. זו תכיל הרבה מאוד מפלגות שמצד אחד כולן חצו את אחוז החסימה, אבל כוחן היחסי שקול למנדטים בודדים המייצגים מפלגות קטנות. גם מפלגת הליכוד, עם 30 המנדטים שלה, היא גמד בינוני בין גמדים קטנים.
התופעה השנייה היא שמערכת הבחירות הזו הפשיטה מעל עצמה כל סממן של רעיון, זהות ואידיאולוגיה. אמנם זו טענה מעט גורפת אבל היא מדויקת בהינתן כך שהרעיון המסדר של מערכת הבחירות הזו נסב סביב עניין אחד: כוח, ובתרגום פופולרי – בנימין נתניהו. זהבה גלאון שהייתה ראש מרצ שללא ספק נחשבת בפוליטיקה הישראלית למפלגה רעיונית ואפילו למפלגת קצה אידיאולוגית, טענה השבוע בריאיון לקרן נויבך כי הדחת נתניהו היא האידיאולוגיה החדשה. ובכך תמצתה את הרעיון המכונן של מערכת הבחירות האחרונה.
לא כלכלה, לא מדינאות, לא יחסי דת ומדינה ואפילו לא משבר הקורונה – רק נתניהו. וזהבה שלנו אינה חד גדיא. כי כשם שבמחנה האידיאולוגי השמאלי ביקשו להפוך את נתניהו לאידיאולוגיה גם במחנה הימני עשו זאת באותה שקיקה ולהט. בנט וסער היו ממובילי התופעה של ירי בתוך הטנק, שקיבל גיבוי ממובילי דעת קהל מרכזיים במחנה הימני רבתי.
וכל זאת, לא בשם איזו אידיאולוגיה נשגבה, אלא מתוך ראייה פוליטית כוחנית נטו. לפי ראייה זו, אין לשניים המבקשים להיכנס לנעליו של המנהיג החשוב ביותר שקם למדינת ישראל מאז ימי בן־גוריון סיכוי לרשת אותו מבלי להכחיד את קיומו. כמו בתסביך אדיפלי קלאסי, שבו הבן צריך את הסתלקות האב כדי לתפוס את מקומו. וכך נתניהו, במשמעות של כוח לשם כוח ולא כוח לשם תכלית ממשית – הפך למגדיר היסוד של המערכת הפוליטית והחברתית בישראל.
התופעה השלישית נגזרת משתי הראשונות ונוגעת לתנועה ולתזזיתיות של המערכת הפוליטית. לא מדובר רק בעצם העובדה שארבע מערכות בחירות התקיימו בתוך כשנתיים, אלא גם במה שנילווה למחיקת התיוג הקלאסי של ימין ושמאל, ליברלים ושמרנים שאיבדו את תקפותם לטובת נכונות של שחקנים לדלג מצד לצד ולהחליף מיקומים ופוזיציות פוליטיות במהירות רבה וללא בדל של היסוס.
במסגרת זו, מנהיגים ימניים נכונים להרכין ראש בממשלה עתידית של יאיר לפיד ולהיפך. שחקני שמאל מובהקים כמו מרצ נכונים לחבק את נפתלי בנט, מי שכיהן בעברו כיו"ר מועצת יש"ע, ולהכתיר אותו כראש ממשלה. לכך נדרש להוסיף את תופעת מחיקת הגבולות של הפוליטיקה הערבית והיהודית גם יחד, ומכאן שגם את הנכונות לייצר חיבורים פוליטיים שעד עתה היו בבחינת הבלתי אפשר.
התוצאה הכוללת היא קריסה כמעט מוחלטת של הפוליטיקה הישראלית כמו חור שחור בגלקסיה רחוקה לתוך יסודות הפוסט מודרניזם. משכך, דומה כי האנרגיה השלילית מכלה את היסודות האמיתיים והמוחשיים של המציאות החברתית-פוליטית בישראל, לטובת כאוס המאופיין דרך ה'אין' ולא דרך ה'יש'.
במציאות הזו שבה הכול מטושטש כל האפשרויות הפוליטיות הופכות מעניין מופרך לעניין מתקבל על הדעת. אולם, גם אם יעלה בידי מי מהגורמים לייצר בתוך המציאות הזו תבנית של קואליציה וממשלה, הרי שימיה יהיו ספורים ויחל כאמור המרוץ להתמודדות הפוליטית החמישית, עם או בלי נתניהו.
דומה, כי היכולת להציב סייגים לתהליך התפרקות הפוליטיקה הישראלית וביזורה כרוך בניתוקה מהשיטה הפוליטית היחסית שבנסיבות הנוכחיות מאיצות עוד יותר את התהליך, ובהתכנסות למנגנון פוליטי אחר של הכרעה ובחירות אשר יוכל להתמודד עם החיזיון הרע של הפוליטיקה הישראלית.
