לו אני נפתלי בנט הייתי שולח היום זר פרחים ענק לביתם של רויטל ובצלאל סמוטריץ' בקדומים. לפרחים הייתי מצרף ברכה נרגשת על הסיוע בהגשמת החלום, שלעיתים לא היה נעים כל כך אבל תוצאתו ברורה ומובהקת. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, החלטתו של סמוטריץ' לפני כחודשיים וחצי להיפרד מבנט ולהתמודד בראש רשימה עצמאית הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה למנהיג ימינה בשמונה שנותיו בפוליטיקה הישראלית. טוב אפילו יותר מהמינוי לשר הביטחון, שהיה משאת נפש של בנט, אך הסתיים מהר למדי ולא הותיר רושם של ממש בקריירה הפוליטית של יו"ר ימינה. סמוטריץ' שחרר את בנט מכבלי השגיאה הפוליטית שעשה לפני כשמונה שנים, ואפשר לו לעלות על דרך פוליטית חדשה שייתכן שסופה בלשכת ראש הממשלה.
את דרכו בפוליטיקה הישראלית פתח בנט כזכור בהקמת תנועת "הישראלים", יחד עם שותפתו לדרך איילת שקד ועם הרב אביחי רונצקי זצ"ל שהלך בינתיים לעולמו. המטרה הייתה להקים תנועה פוליטית שתכיל דתיים, מסורתיים וחילונים, תשבור את החלוקות המסורתיות של החברה הישראלית, ותציג חלופה של מנהיגות יהודית־אמונית רכה לצד עמדות ימין מדיני נחרצות. התנועה החדשה הוקמה בחגיגיות אך מייסדיה נקלעו במהרה לתסבוכת, משום שנראה שהבחירות עומדות בפתח, ולבנט ושקד אצה הדרך לגבש פלטפורמה פוליטית. הבחירות ההן, אגב, נדחו, אבל זה כבר סיפור אחר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אין קמח: מסעדה שכשרה לפסח כל השנה
– הפרדוקס המתסכל של לפיד: חזק בקלפי, ללא אפקט פוליטי
– שחרור המחנה מלפיתת נתניהו: אולי בימין עוד יודו לבנט
באותה עת מצאה את עצמה המפד"ל על פרשת דרכים, ואורי אורבך ז"ל שידך את המנהיג חסר המפלגה למפלגה חסרת המנהיג. בסיוע אורבך השתלט בנט בסערה על המפלגה הדתית־לאומית, כבש אותה, חתם על הסכם עם האיחוד הלאומי והביא להישג הפוליטי המדהים של 12 מנדטים בבחירות בשנת 2013.
בדיעבד התברר שפרסום תוצאות הבחירות לכנסת ה־19 היה רגע השיא של המטאור הפוליטי הצעיר. מהר מאוד הבין בנט את המחיר ששילם על השימוש במסגרת המפלגתית של המפד"ל, שהפכה לבית היהודי. את הכלה קיבל בנט עם נדוניה מכובדת של רבנים, עסקנים, חברי מרכז ופעילים שלכולם מניות במפלגה. כשבנט הביט הצידה הוא ראה את השליטה האבסולוטית של "האח" יאיר לפיד במפלגה שהקים, בעוד הוא נאלץ לקבל בלשכתו חברי מרכז ולשחר את פניהם של רבנים. הוא התקשה שלא לקנא בלפיד על השליטה הזו, במיוחד לנוכח העובדה שבנט חש מחויב לשיטת הפריימריס שהביאה אותו ואת שקד להנהגת המפלגה.
לולא פרש סמוטריץ' מימינה, בנט לא היה יכול לטשטש את מבוכת בחירות 2019 ולהמריא לעמדת החלופה השלטונית. לולא דחק אותו בנט לפרישה, סמוטריץ' לא היה מתייצב כמנהיג המגזר הציוני־דתי
מחיר המחויבות הזו למוסדות המפלגה ולרבניה הלך ונחשף ככל שחלף הזמן. גם הקשר הבלתי ניתן לניתוק עם המפלגה האחות – בשמה החדש, האיחוד הלאומי – גבה את מחירו. הבית היהודי נחלשה מ־12 מנדטים לשמונה, והחיכוכים בין בנט ליו"ר האיחוד הלאומי אורי אריאל הלכו וגברו. סצנה זכורה במיוחד היא כניעת בנט לנתניהו והנסיגה מהאולטימטום בעניין תיק הביטחון בנובמבר 2018, בלחצו של בכיר הרבנים המקורבים למפלגה באותם ימים, הרב חיים דרוקמן. האירוע הותיר בבנט רושם קשה, שהביא אותו ואת שקד לצעד דרמטי חודש לאחר מכן: פרישה ממפלגת הבית היהודי והקמתה של מפלגה חדשה בראשותם, הימין החדש.
הפרידה מהמפלגה הייתה צעד נכון לדעת רבים, אך בפועל המהלך נחל כישלון צורב. אולי היה זה תזמון הפרישה, אולי הדרך שבה נעשתה, ואולי טעויות במהלך הדרך. הקמת הימין החדש הסתיימה בפיאסקו, כ־1,400 קולות בלבד מתחת לאחוז החסימה. זה היה יכול להיות סופו הפוליטי של הצמד, אך רצה הגורל ונתניהו כשל בהרכבת הממשלה; בנט ושקד זכו בהזדמנות לחזור לפוליטיקה במהירות. אך בצילה של טראומת ההיפלטות אל מחוץ לכנסת הם חששו לקחת סיכונים, נכנסו לשותפות בתנאים בעייתיים עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי, וכוחם הפוליטי הידלדל עד מאוד. בכנסת היוצאת, למשל, ייצגו את הימין החדש בכנסת שלושה ח"כים בלבד – בנט, שקד ומתן כהנא.
לו היו נשארים יחד, המלכודת הייתה מלווה את בנט גם בקדנציה הקרובה. שלושת המקומות שהבטיח בנט לסמוטריץ' בעשירייה הראשונה של רשימתו היו מקטינים את כוחה. מקום נוסף ברשימה לנציג הבית היהודי, כמתוכנן, היה משאיר אותו עם מפלגה מדולדלת, תוך שהוא לכוד בסבך האינטרסים שהוא ביקש כל כך להימלט מהם. הודעת הפרישה של סמוטריץ' הצילה אותו מכל זה ואפשרה לו לצאת לדרך חדשה (גם אם מבטיחה פחות משקיווה).
בכל ממשלה שתקום, אם תקום, בנט יהיה קריטי, וכוחו יהיה גדול בהרבה ממספר המנדטים שמפלגתו זכתה בהם. מינויו לשר בכיר מובטח למעשה, וכך גם "סט" התפקידים שיוכל לדרוש עבור מפלגתו. כוחו הפוליטי נסק ללא הכר בבחירות הללו, והוא מתפקד במפלגתו כשליט יחיד. אין לו שותפים להנהגה ולא מחויבויות חיצוניות. הוא אמנם לא יהיה ראש הממשלה בסיבוב הזה, אך אם ינצל את הקדנציה הקרובה בתבונה, גם כס ראש הממשלה איננו יעד בלתי אפשרי עבורו.
מלחמת עצמאות
לו אני בצלאל סמוטריץ' הייתי שולח היום זר פרחים ענק לביתם של גילת ונפתלי בנט ברעננה. לפרחים הייתי מצרף ברכה נרגשת על הסיוע בהגשמת החלום, סיוע שלעיתים לא היה נעים כל כך אבל תוצאתו ברורה ומובהקת. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, החלטתו של נפתלי בנט לא להיענות לדרישותיו של סמוטריץ' אלא לדחוק אותו להתמודדות בראש רשימה עצמאית, הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה למנהיג מפלגת הציונות הדתית בשש שנותיו בפוליטיקה הישראלית. מיו"ר של רסיס מפלגה שמעולם לא התמודדה עצמאית בבחירות ומעולם לא הוכיחה את כוחה, הפך סמוטריץ' ליו"ר מפלגה עצמאית, בעלת כוח ונוכחות בכנסת ובפוליטיקה הישראלית, ולכוח שאיש לא יוכל להתעלם ממנו או לזלזל בו.
סמוטריץ' נכנס לכנסת בגיל צעיר יחסית, 35, עם ניסיון בזירה החוץ־פרלמנטרית אך ללא יכולת פוליטית מוכחת. בשש שנים הוא הוכיח כישורים פוליטיים שמציבים אותו בצמרת הפוליטיקאים המוכשרים בכנסת ישראל. על כישוריו בממשלה ובכנסת איש לא חולק, אולם כמשקולת כבדה מאוד על רגליו ניצבה הטענה המקובלת שהוא אולי מבריק ומוכשר ורהוט, אך אין לו קהל בוחרים משל עצמו. כל כולו סרח עודף חרד"לי למנהיג הפוליטי של המגזר, נפתלי בנט.
מערכת הבחירות שהסתיימה השבוע הייתה מלחמת העצמאות של בצלאל סמוטריץ', והוא ניצח בה. סמוטריץ' ידע לכרות בריתות עם אנשים במגזר ומחוצה לו, וככל הנראה סחף אחריו גם מצביעים חרדים לא מעטים שמאסו בפוליטיקאים שלהם. בסיכום הסופי, נכון לשעת כתיבת הטור, סמוטריץ' עומד בראש רשימה עם שישה מנדטים ובראש מפלגה עם חמישה מנדטים (בלי בן־גביר ואבי מעוז, העומדים בראש מפלגות משלהם, אך בצירוף אופיר סופר, ששובץ במקום ה־28 ברשימת הליכוד ואמור לחבור שוב למפלגתו של סמוטריץ'). סמוטריץ' לא היה מגיע אפילו למחצית הכוח הזה בהתמודדות ברשימה אחת יחד עם נפתלי בנט. ההיפרדות שבנט דחף אליה פעלה לטובתו ללא ספק.
במקביל לניהול מו"מ קואליציוני ולניווט מפלגתו בכנסת, יצטרך סמוטריץ' לבנות לעצמו לגיטימציה אישית וציבורית כמנהיג המגזר. המשימה הזו לא תהיה פשוטה, וההישג השבוע הוא רק הצעד הראשון בדרך ליעד. אך הוא לעולם לא היה יוצא לדרך הזו ללא ההיפרדות מבנט. ביום שאחרי הבחירות, מיצובו של סמוטריץ' כמנהיג הציונות הדתית נראה בהישג יד.
