תראו, אני ממש לא אימא היסטרית ואף פעם לא הייתי.
הילד חולה? אין דבר. ניתן לחום לעבוד קצת. רק אחרי יומיים הולכים לרופא. נפל? צריך לתפור? בסדר, נקווה רק שלא תישאר צלקת.
לימודים? עוזרת בשיעורים בכיתות א' ו־ב', אחר כך זה כבר לגמרי עניין שלהם. צריך עזרה? בשמחה. אבל לא בודקת, רק שואלת.
הילדים שלי לא מקבלים כל מה שהם רוצים, ואני שמחה על כך. אני לא קופצת מכל פיפס, גם כי יש פה חמישה, וגם כי זה בסדר גמור אם יחכו קצת ובעיקר אם ילמדו על הדרך להיות עצמאיים. אני פה, לכל שאלה ועניין. מנסה להנחיל ערכים, מדגישה טוב לב וחמלה, אף פעם לא מנסה לכפות את עצמי. אבל מעבר לכך, אלו החיים שלהם. שיסללו אותם בעצמם.
ליוויתי את הבכור ללשכת הגיוס. לא האמנתי שזה ממש ייגע בי. אבל הרגע הזה שבו הוא עבר את הדלת עם התרמיל על הגב ואנחנו נותרנו מאחור שבר אותי.
כן, אני בוכה מכל סרט ומכל ספר, ובכל זאת הייתי בטוחה ש"קטן עליי". הרי גם אנחנו שירתנו בצבא. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כאן, שמלווה אותנו תמיד ולכל מקום שאנחנו הולכים.
אבל כששולחים את הילד זה אחרת. המחשבה שמעכשיו ובמשך עשר השנים הבאות אנפיק ילדים לצבא באופן שוטף, גמרה אותי. הצבא הוא חלק משגרת חיינו, ומערכת החינוך בארץ מחדירה לילדים שהצבא יהיה גם חלק בלתי נפרד מחייהם. ואני בסדר עם זה. ציונות היא לא מילה גסה אצלנו בבית. אבל ברגע שאנו הופכים להיות ההורים, הדברים נראים אחרת.
נכון, הצבא מאפשר היום להורים להיות מעורבים הרבה יותר. מקפידים על יחס נאות יותר לחיילים. מקפידים על שעות שינה. אבל יחד עם זאת, הצבא מחדיר בהם את רוח הלחימה. מהרגע שבו הם עוברים את השער הם צריכים לשמור על עצמם, לבד. בינינו, גם המפקדים הם הרבה פעמים ילדים, ובידיהם אנו מפקידים את הפנינים שלנו.
במציאות שלנו, מחשבות על הצבא עולות עוד בטרם יצאו מהרחם. מלוות אותנו לאורך חייהם. הילד נפצע לעתים קרובות – מה יהיה איתו בצבא? הילד עושה הכול למען חבריו ותמיד נכון לסייע לאחרים – איך ישמור על עצמו בצבא? איך מחנכים אותם מצד אחד לחמלה ולעזרה הדדית, ומצד שני שישמרו גם על עצמם בשבילנו? איך מחנכים אותם לתת אמון בזולת, ומצד שני לא ללכת שולל אחרי הרוע האנושי המבצבץ גם בחלקות הטובות ביותר?
איך תומכים במערכת שמאמינים בחשיבותה ובנחיצותה, אבל ידוע שאינה מושלמת? לעתים קרובות עולות סוגיות כואבות המציפות שאלות קשות על יחסי מרות, על ניצול מיני, על נהלים לא מספיק ברורים של פתיחה באש. מדובר בצבא, גוף לוחם שבו הניצחון והדבקות במשימה מהווי ם ערך עליון, גם על חשבון דברים אחרים.
נדמה לי שיהיה לי אפילו קשה יותר כשבנותיי יתגייסו. בזמנו לא ראיתי שום בעיה בעובדה שהתגייסתי. להפך, הצבא סיפק לי מקצוע לחיים ואִפשר לי מסלול מעניין ומאתגר גם באזרחות. אבל ככל שקוראים ושומעים יותר על פרשיות של ניצול מרות, על יחס מפלה – זה מגביר את הספקות שלי כהורה. אני רוצה שישרתו בתפקיד מאתגר ושיסיימו את שירותן בתחושת סיפוק, אבל איך מוודאים שהן לא נפגעות מהדרך?
אנחנו מוסרות את היקר לנו מכול לידי המדינה. זה הכי ישראלי בעיניי. לא העובדה ששירתנו, לא המיסים שאנו משלמות, לא המעורבות הפוליטית שלנו, לא צריכת האקטואליה הכפייתית שלנו, אלא גיוס הילדים.
אז אני ממש לא אימא היסטרית. אבל כמו רבות אחרות – אני לגמרי אימא ישראלית.
הכותבת היא מגישה וחזאית בערוץ 'כאן 11'
