אני לא מאמין לגליה עוז. אני גם לא מאמין למורי וידידי עמוס עוז. אני לא מאמין לאיש מהם כי אני נגד מבחני אמון מהסוג הזה. אני נגד מבחנים כאלו לא רק כלפי כל מי שעניינו לא יכול להידון בבית המשפט (כמו אנשים שעברו מן העולם), אלא גם כלפי מי שעדיין יכול להישפט וטרם נשפט. אני נגד כי אני לא צריך להאמין למי שטוען שהוא קורבן לדבר עבירה כדי לשמוע את סבלו, לנסות להקל על כאביו ולתמוך בו ככל יכולתי. אין לזה שום קשר לאמון בגרסתו לאמת.
אני לא מאמין לגליה ולעמוס עוז משום שכדמוקרט אני מאמין רק בבתי המשפט. מבחינתי הם היחידים שקובעים את גרסת האמת היחידה שסביבה אמורה להתקבץ החברה שלנו. אני דבק באמון הזה גם כשאני יודע מגוף ראשון שהם טועים ושפסק דינם קובע גרסה שאיננה אמת. אני פועל כך לא מתוך עצימת עיניים ולא בשל תמימות, אלא כי בלי האמון הזה אין חברה. אכן, בין כל מנגנוני ההסכמה שאפשריים בחברה, אני מעדיף את בתי המשפט של העם. לכן אני בוחר להאמין בקביעותיהם ומקפיד לתת להם בלעדיות בנושא.
כך תמיד וכך גם בפרשה הנוכחית. הייתי מבאי ביתו של עמוס עוז בעשור האחרון ואני רואה בו לא רק סופר עברי ענק אלא גם אדם נדיב מאין כמותו. אבל למרות השעות הרבות שבילינו יחד איני מתיימר לקבוע כי גרסתו היא הנכונה באופן בלעדי או להפך, דווקא גרסת בתו. פשוט כי העניין לא נבדק וכעת גם לא יכול להיבדק על ידי הגורם היחידי שמוסמך בעיניי לקבוע את האמת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתוך עשור בלבד: התוכנית הפלסטינית לכיבוש יהודה ושומרון בסיוע אירופה
– לימינה עדיין חסרה אידיאולוגיה מנוסחת ומגובשת
– אין אידיאולוגיה, אין עמדות: הפוליטיקה הישראלית על סף פירוק
אין לי ספק שגליה עוז סבלה ועודנה סובלת. קוראים זאת במילותיה. רואים זאת במעשיה. ליבי יוצא אליה ומבקש לאמצה אליו. אך זה עדיין לא מאפשר לי ללמוד דבר. דווקא כמי שייצג כל חייו רק את המוחלשים והרמוסים והמדוכאים, אני יודע שהעובדה שאתה מוחלש וכואב ומושפל לא אומרת שאתה בהכרח צודק. הדרישה האוטומטית להתייצב לצד הסובל רק כי הוא סובל נעדרת יושרה וחסרת ערך בעיניי. הכרה בסבל והושטת יד תומכת להרמת הנופל – כן. הסקת מסקנה מהסבל והצטרפות לקהל הסוקלים את מי שגרם לכאורה לסבל – לא. הקביעה הא־פריורית "אני מאמינה לה", עם שורת סימני קריאה, מסוכנת ורעה בדיוק כמו האמונה המוחלטת בעבר בגרסתו של הגבר החזק. זו אותה מחלה עם אותן תוצאות נוראיות – אנשים חפים מפשע שמשלמים מחיר חברתי כבד.
חמור יותר, מקצת מהדורשים להאמין תמיד ועל אתר לקורבן מצדיקים זאת בכך שעצם חשיפת הסבל היא מעשה ראוי שיש לתמרץ, שכן החשיפה עצמה מסייעת לקורבנות אחרים לאזור עוז ולטפל בתוקפיהם ובפצעים שאלה גרמו להם. בעיניי גם זה טיעון נורא. למעשה זהו מתן לגיטימציה לפגוע בחפים מפשע כדי לעזור לקורבנות אמת אחרים. מה ההבדל המהותי בינם ובין התוקפים שמקריבים אנשים אחרים (קורבנותיהם) לטובת מטרותיהם שלהם? האם ההבדל בין המטרות ההרסניות של העבריינים שאנו עוסקים בהם ובין המטרות הנאצלות של מי שמבקש למגרם, רלוונטי לעצם המעשה ותוצאותיו? ממש לא. השלכת אלמנתו של עמוס עוז בגיל 81 לזירה הציבורית כשהיא מדממת ומופשטת ערום ועריה בניגוד לרצונה, היא פעולה אלימה לא פחות ממה שהבת טוענת שאביה עשה לאמה בחייהם. אין לזה צידוק ולא יכול להיות צידוק, כפי ששום מכה שחוטפת אישה מוכה לא יכולה להיות מוצדקת. אף פעם. אלא שמגמת האמון האוטומטי עלולה להוביל היישר לשם.
כל מי שמהלך בעולמו של משפט יודע שבמאה השנים האחרונות הוא למד צניעות, שנובעת מהבנת גבולות הידע האנושי. משפטנים לימדו אותנו לפקפק אפילו בעובדות שנחזות להיות מוצקות, משום שקליטת המידע היא תמיד סלקטיבית. בעשורים האחרונים הצטרפו אליהם מדענים, ובעקבותיהם אנו מטילים ספק בבדיקות פוליגרף, בעדויות שנסמכות על זיכרון אנושי ועוד. לכן אני לא מאמין לגליה עוז או לעמוס עוז או לכל משתתף אחר בפרשה כואבת זו. במקום זאת אני מאמין בבתי המשפט ומשקיע את משאביי בתיקונם כדי להקטין את מספר העוולות שהם עצמם מייצרים. ניסיון מאה השנים האחרונות מלמד שזה אפשרי. בזה אני מאמין.
