היום לפני שמונה שנים, אימא שלי נפטרה.
אימא שלי הייתה צועקת על הטלוויזיה, בעיקר בזמן מהדורת החדשות. ועל הרדיו גם. זה היה ז'אנר מוכר אז, בימי טרום הרשתות החברתיות. כשאיש לא העלה בדעתו שאפשר יהיה יום אחד לפרסם פוסט בפייסבוק, או תגובה צינית בטוויטר לדברים המכעיסים שאומרים האנשים שבחדשות. מיטיבי לכת, ספורים אמנם, היו טורחים וכותבים מכתב תגובה אמיתי בדואר למערכות העיתונים. אבל הרוב העדיפו פשוט לצעוק. לומר בקול גדול לאנשים שם בתוך הטלוויזיה, שהם לא מבינים כלום.
ואימא שלי, הייתה צועקת מצטיינת. לפעמים, זה הגיע עד כדי דמעות. במיוחד בימים המדממים של הפיגועים הנוראיים אחרי החתימה על הסכמי אוסלו. כשיצחק רבין ז"ל הגיע אל מוקדי התופת, והסביר לאזרחיו הכאובים שמדובר בקרבנות של שלום.
היום, אימא שלי כבר איננה, אבל לצעוק על הטלוויזיה עדיין מתבקש לפעמים. כמו למשל, על עודד בן-עמי אתמול (ב') בשש, שבפתח תכניתו מסביר לכולנו כמו במפגש בגן ילדים ששנאה זה רע. "אני מוכרח להגיד לכם משהו", הוא פותח ואומר על התסבוכת הפוליטית, "הבעיה היא מום מולד שרבים מדי בתוכנו לוקים בו. קוראים לו שנאת חינם. אנחנו הכי טובים בלשנוא. אנחנו לא צריכים סיבות לשנוא. וחבל, היה הרבה יותר קל ונעים אם הייתה כאן קצת יותר אהבה, ואז כל הסידור הפוליטי היה הרבה יותר קל". "חומר למחשבה", הוא סיכם את הפתיח הנוזפני.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אי שם מסתתר אוצר המקדש
– עובדי הבנקים מעלו בלמעלה מ־4.5 מיליון שקלים ב־2020
– דיינו תשפ"א: פרק אחד מפרקי גאולת ישראל בדורותינו
אז ככה, מר בן עמי. אין לנו שום מום מולד. ואנחנו לא זקוקים להטפות מוסר בשקל. ובכלל, על מה אתה מדבר? הרי בראיונות אינסוף לפני הבחירות, השאלות היחידות שנשאלו המועמדים שוב ושוב, נגעו רק לשאלה אם ישבו עם נתניהו אם לאו. כאילו התאחדה התקשורת הישראלית כדי לשייף ולחדד את המחנות, שעכשיו גם מעניקים לאחד מהם שמות מפנקים, כמו "מחנה השינוי", למשל. שם שבא לבשר על האור הגדול שטמון בו, למרות חוסר ההיתכנות המספרית שמאפיין אותו.
ובראיונות עם ראש הממשלה עצמו התנהלה בתקשורת תחרות לגמרי לא סמויה בין המראיינים, מי הוא שיזכה לתואר הנכסף – "זה שנכנס הכי חזק" בראש הממשלה. זה היה גלוי.
על פני השטח, אתם אלו השונאים. אתם המדירים מחמת מיאוס. לעומת זאת, מי שסבור למשל שקואליציה עם הרשימה המשותפת פסולה מבחינה ערכית, לא "לוקה במום מולד של שנאת חינם", אלא אולי רק בקצת חיבור לשורשים. אז הנה, מצאתי את עצמי צועקת על האיש בטלוויזיה, שבדבריו נטולי הפואנטה הצליח להכעיס, כאילו מי יודע מה קרה.
היום לפני שמונה שנים, אימא שלי נפטרה. אני מתגעגעת אליה נורא.
