עם תום מערכת הבחירות, עיון בפיד הטוויטר של המועמדים מראה את סדר היום שהשתלט עליו. אם בעבר טענו המועמדים כי מועמד מסוים יחלק את ירושלים, ואחר יגרום לצונאמי מדיני, השיח של הבחירות הללו הוא על רמאות, נוכלות ושקרים. מצד אחד, אין כאן בעיה. מאז ומעולם פוליטיקאים לא סבלו מתדמית חיובית, ודומה שמה שהיה ימשיך להיות. אבל למעשה, אנחנו צופים בסכנה אמיתית למשטר הדמוקרטי.
משטרים דמוקרטיים בנויים על אמון במדינה, ובתוכו המשוואות: אם נשלם מיסים נקבל ייצוג, אם נשמע להנחיות נינצל מסכנות. כאשר יש אמון, יש פעולה משותפת, ואיש לא עומד בעצמו מול סכנות, מלחמות ומגפות. אבל כאשר הפוליטיקאים מתייחסים בביטול להבטחות הבחירות והמצביעים חשים נבגדים – האמון הזה נשבר. ואם האמון נשבר, אין סיבה לפעול בצורה משותפת.
אפשר לשבור כל הנחיה, להפר כל חוק. לא להיתפס כדי לא להיענש, אבל לעשות הכול כדי לנצל את המצב הקיים, יהא המחיר אשר יהא. דומה שמטבע האמון סובל מהיפר־אינפלציה, ולהבטחות הבחירות יש ערך של שקל ישן ב-1984.
זהו המצב שמביא אותנו למסיבות פורים המוניות בשינקין וטישים בבני ברק תוך כדי סגר. זה המצב שמביא אותנו ללגיטימציה ציבורית להפרות בידוד וזיופי תעודות מתחסן. כשלאף אחד לא אכפת ואין שום סנקציה חברתית, הקומבינה פורחת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מצודה ישראלית ותצפית מרהיבה: הטיולים שיעשו לך את החג
– חג האביב: הזמן הכי טוב לצאת ולבלות בחוץ
– לצעוק על הטלוויזיה: אין לנו מום מולד של שנאה
אבל האזרחים זועקים. במחקר שערכנו לאחרונה בקונגרס הישראלי מתברר כי הדבר החשוב ביותר לישראלים בבואם לבחור הוא מידת האמון שהם רוחשים לעומד בראש המפלגה. 89 אחוזים מהנשאלים, רוב ברור, ציינו את הפרמטר הזה כחשוב ביותר, הרבה מעל הסיכוי להיכנס לקואליציה ולהשפיע (60 אחוזים) או מתעמולת הבחירות של המפלגה (25 אחוזים). למעשה, היושרה והנאמנות של המפלגה לבוחריה הייתה רק שנייה אחרי מידת האמון. אדם צועק את שחסר לו, אמר מאיר אריאל, ואחרי ארבע מערכות בחירות הציבור כבר צרוד מרוב צעקות.
נתוני המשאל מצטרפים למחקרים קודמים שלנו שמעידים על כך שהציבור הישראלי מחפש הנהגה שאפשר לסמוך על מילתה, שתדאג לבעיות היומיום שלנו ולא תוסיף לפלג ולקטב בין הציבורים השונים בחברה הישראלית באופן שמנציח את המשבר הפוליטי בו מצויה המדינה.
למרבה הצער, אחרי שנתיים של בחירות מתמשכות, דומה שיותר ויותר חלקים בישראל חשים מבוכה ומגלים פסימיות לגבי היכולת של המנהיגים לעמוד בציפיות בסיסיות אלו. יש לקוות כי המנהיגים הבאים ייקחו דוגמה מהמנהיגים במשבר ההיפר־אינפלציה של 1984 שהבינו את גודל השעה, לקחו אחריות והצליחו בתוכנית סדורה להוציא את כלכלת ישראל מהבוץ ולהחזיר את הערך למטבע שנשחק. בדיוק באותה רצינות, ולאחר שנשחק ונרמס, חייבים נציגי הציבור להבין שצו השעה החשוב ביותר לאחר הבחירות, הוא לצאת בתוכנית חירום לאומית לשיקום אמון הציבור בהנהגה ואיחוי הקרעים בחברה הישראלית. זו המשימה הדחופה ביותר לדמוקרטיה שלנו, זו המשימה הדחופה ביותר אם אנחנו רוצים להמשיך לפעול יחד, כחברה אחת.
המאמר בשיתוף הקונגרס הישראלי
