בהודעתו העמומה של נפתלי בנט בליל הבחירות כי הוא "יעשה מה שטוב לעם ישראל" הוא החמיץ את מה שהייתה יכולה להיות שעתו היפה. נראה שלאחר שמונה שנים בפוליטיקה, שבהן הוליך בנט את המדינה לארבע בחירות מיותרות, הוא לא למד דבר והחליט לצאת בהצהרה חלולה על טובת העם במקום לעשות את זה בפועל.
השימוש של "ימינה" באמירות לא מחייבות היה יכול להתפרש כטקטיקה בלבד במשא ומתן אילולא הצהיר ניצן הורוביץ יו"ר מר"צ על העִסקה הנרקמת בין סער לבנט להקמת ממשלת שמאל בראשותם. עצם העלאת שמו של נפתלי בנט כמועמד לראש ממשלה מטעם מר"צ מלמדת על ערכו בעיני השמאל. זו תעודת עניות אידיאולוגית עבור מי שמתיימר להיות מנהיג המחנה הלאומי. גם אם צודקים אלו שטוענים שבנט קורץ מחומרים של ראש ממשלה, הרי שהלגיטימיות שהוא מקבל מהתקשורת השמאלנית מעוררת תהיות בדבר התאמתו להובלת הימין.
באופן כללי יש לומר כי בורסת שמות המועמדים האפשריים לרשת את נתניהו מזכירה את השיטה הנהוגה בכפרי הגליל והנגב. במגזר הערבי מקובל שהחמולות מציבות איזו מריונטה כמועמד בבחירות לראשות המועצה המקומית. בדרך דומה כבר הציב השמאל בראשו פלקטים בעבר, כמו לפיד וגנץ, וגם הפעם נאלצים אזרחי ישראל לחזות בתצוגת אופנה מתחלפת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מעבדות לחירות: איך נשים הפכו מקורבנות לגיבורות על
– השיטה לא אשמה, הפוליטיקאים דווקא כן
– נאום נתניהו: קמפיין בחירות 2021 ב' נפתח
למרות הצגת נתניהו כמושחת, והקריאות לעומתו שיתפטר בשל כך, חשוב להדגיש כי מה שהשמאל מחפש באותה פרסונה שהוא מציב בראשו אינו נוגע למוסר, לטוהר מידות או שחיתות. כל אלה מעולם לא היו עכבות במחנה זה לבחירת מועמד להובלתו. מה שחשוב לשמאל זה שראש הממשלה יהיה אחד שלא יפריע למגמות של מדינת כל-אזרחיה להתפתח עד כדי מחיקת המפעל הציוני.
נראה שקמפיין השנאה האין-סופי, בסגנון "1984", שמתנהל נגד בנימין נתניהו, השכיח כבר את הסיבה היחידה לאותו שובל ארס שנשרך מכיכר רבין עד כיכר פאריס. לכן רצוי להזכיר על מה בעצם יוצא קִצפן של מפלגות השנאה שניצבות כמכשול בדרכה של ישראל להמשך הגשמת החזון הציוני; הזעם הקדוש נובע מהתפתחות מפעל ההתנחלויות ומהמבוי הסתום בדרך אל האושר המדומיין בדמותה של מדינה פלשתינאית. על פניו נראה שהמחלוקת על עתיד יהודה ושומרון נסובה על עניין השליטה כביכול על עם אחר, אולם זוהי רק כסות למהות הרתיעה מחבלי מולדת אלה.
את החשש מפני השלכות החזרה לערש הולדתו של העם היהודי, חברון, שכם וירושלים, הגדיר הראל פיש בספרו "ציונות של ציון" כ"פחד מפני זינוק מסוכן מדי". התחושות העילאיות שביטאו הקיבוצניקים ב"שיח לוחמים", שהיו בין משחררי ערי הקודש, "שלפתע נוכחו כי יהודים הם" אובחנו על ידי פיש כ"מאיימות על המחסומים הסמאנטיים שהקימו החילונים נגד מסורת אבותיהם". זאת למרות, שכאשר אליעזר ליבנה עמד בספרו "ישראל ומשבר הציוויליזציה" על חשיבותה של ארץ ישראל לייחודו של ישראל הוא כתב שעם ישראל "אינו לאום הנִמנה על אחת הציוויליזציות הגדולות" ולכן "הצרוף של דרך-חיים ייחודית, אופי לאומי מובהק, וארץ יעודה הוא מהותו של ישראל."
אם כן המאבק האמיתי כיום בין הימין לבין השמאל בישראל הוא על דמותה, צביונה וייעודה של המדינה. המסע נגד נתניהו הוא בסך הכול מסך עשן שנועד להסתיר את כוונותיהם של מתנגדיו האידיאולוגיים שבשירותיהם עובדים הפועלים החרוצים בתקשורת ובפרקליטות.
מול מאבק איתנים זה ניצב מחנה הימין והוא זקוק לאנשים מסורים ונחושים. ניסיון העבר של ראשי ימינה שהפקידו את משרדיהם בידי אנשי שמאל מטיל צל על התאמתם למסע מפרך זה. התנהלותה של ימינה, מאז פרסום תוצאות המדגמים בליל הבחירות, אף מלמדת כי היא תהיה החוליה החלשה בממשלת נתניהו הבאה. ניתן לומר שאותה מפלגת "הימין החדש" לשעבר, אשר אחראית לכל מחול השדים הפוליטי שבו מצויה המדינה, אינה אלא "הימין החלש".
