היה שלום, מניין חצר. היה בך חן קדחתני, כמו החן שיש בשנות הנעורים למחנה קיץ. ובכל זאת אני נפרד ממך, כדי לא להיות כמו אלו שמתעקשים להמשיך לחיות במחנה קיץ מדומיין, אף שכבר מזמן נגמרו הנעורים וגם הקיץ.
בתפילה בחצר היה קר מדי, היה חם מדי, היה קשה גם לקיים תפילה כתקנה וגם לא להפריע לאף שכן שאינו חובב תפילות; ובכל זאת – עברנו שנה מיוחדת. גילינו את החן של תפילת שכנים; גילינו שיש עוד אנשים שיודעים להתפלל ולקרוא בתורה בשעת הדחק; ונקווה שימשיכו לעשות זאת גם כשהשעה כבר לא תהיה דחוקה. ובכל זאת, הגיע הזמן לחזור הביתה – אבל לא לבית שלנו.
חז"ל אמרו דברים קשים מאוד על מי שקורא לבית הכנסת "בית העם", כלומר: בית הקהילה (שבת ל"ב). כי זה העניין: בית הכנסת איננו הבית שלנו, אלא הבית של ה'. לכן בית הכנסת פחות ידידותי ופחות נעים מהחצר שלנו. כשאמרו לרב סולובייצ'יק שנוח יותר להתפלל עם כל המשפחה, הוא השיב שזה נכון, אבל תפילה בבית הכנסת לא אמורה להיות נוחה. להתפלל במניין חצרות זה להזמין את ה' לתפוס איתנו טרמפ. הוא יושב דחוק במושב האחורי, כשאנחנו יושבים בנחת קדימה, מפצחים גרעינים ושרים עם הרדיו. להתפלל בבית הכנסת זה להתארח בבית שלו. אנחנו הרבה פחות נינוחים, לא אנחנו קובעים את הסְדרים, ואם נגזים בפטפוטים מישהו ישלח אלינו מבט נוזף. ככה זה כשאתה מתארח. ככה זה אמור להיות.
לפעמים אנחנו נוטים לקבוע כאן הבחנה נחרצת מדי בין בתי כנסת של עדות שונות. כביכול, בתי הכנסת האשכנזיים הם נוקשים ומחמירים, בעוד אלו של עדות המזרח הם זורמים ונעימים. ודאי יש הבדלים של אופי, אבל לא צריך להגזים בהם. חבר שלי ישב בבית כנסת ספרדי בזמן הסליחות, כשבידו כוס תה עם נענע, והתענג על הפיוטים היפהפיים, עד שבא אליו הגבאי ונזף בו בקול: "מה אתה יושב רגל על רגל? מה זה פה, בית קפה?!" שום עדה לא ויתרה על יראת ה' בתפילה, ההבדל הוא רק בסגנון.
נכון, יש בשנה גם ימים אחרים. הסופר האנגלי סמואל פפיס החליט ב־1663 לבקר פעם אחת בבית כנסת יהודי, ויצא מזועזע. היהודים קופצים ומשתוללים במשך כל התפילה, כתב פפיס. מתברר שמכל הימים הוא הגיע לבית הכנסת דווקא בשמחת תורה. בשאר ימות השנה תפילתנו אחרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבטחה ושיברה: הקושיות שיציג רבלין לראשי המפלגות
– סדקים בחומת ההשתקה: האם יש שינוי בחברה החרדית ביחס לפגיעות מיניות?
– תסמונת קורבן הפסח: שוב המשטרה רודפת אחר המבקשים להקריב
כבר בשירת הים מורה משה לבני ישראל שהתכלית היא הקמת מקדש בארץ ישראל, ובו סדרים קבועים: "תביאמו ותיטָעמו בהר נחלתך… מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו). כנראה משה ידע שיהיו יהודים שיתלהבו מהנדודים במדבר. עבודת הא־לוהים במדבר הייתה גמישה, זורמת, נגישה. שוב ושוב הזהיר משה את בני ישראל שזהו רק שלב ביניים לפני הכניסה לארץ וההתמסרות למרכז דתי יחיד: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו" (דברים יב).
אנחנו אוהבים להציג את היתרונות שמעניקים לנו החיים הדתיים. מחקרים מראים שאנשים דתיים הם בממוצע בריאים יותר, מאושרים יותר, מסופקים יותר; שיש להם בדרך כלל משפחות חזקות יותר וקהילות משגשגות יותר. הפרדוקס הוא שכל זה נכון לגבי אנשים דתיים, ואנשים דתיים הם עובדי ה'. מי שמדפיס לעצמו כרטיס חבר בעולם הדתי, כשמטרתו היחידה היא לזכות בכל ההטבות הללו – לא יזכה בכלום; הוא אינו אדם דתי, אלא אדם שאוסף כרטיסי חבר מועילים. כל ההשלכות הבריאות והמחיות של החיים הדתיים הן תוצר לוואי של ההתמסרות לא־לוהים, שהיא מוקד עולמנו וחיינו.
אכן, בסופו של דבר, ההתמסרות לבית ה' וליראתו גם מתגמלת מאוד. יש נימים של הנפש שנפתחים רק כשאדם מוכן להתמסר לאחרים, ולא כשהוא מבקש מאחרים להסתגל לסביבה שנוחה לו. מי שנועל את נפשו בפני חוויית היראה גוזל מעצמו אפיק חשוב של הקיום האנושי. אבל זה אינו העיקר, כי נקודת המוצא של התפילה אינה אני והתגמולים הנפשיים שאני מקבל מיראת ה'; נקודת המוצא היא ה'. יש א־לוהים, והוא מצפה שנפקוד את ביתו ונתפלל אליו שם, וכל השאר זניח.
הפרידה ממנייני החצרות מתקרבת. בכל מקרה, אני לא מאמין שרבים יישארו בחצרות, כאשר בחוץ יהיה קיץ ישראלי ובפנים יהיה מזגן. השאלה היא רק איך נחזור לבית הכנסת: בתלונות ובגניחות, או בהתמסרות ובגעגוע. נדמה לי שקל לראות מה עדיף.
