"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם שמנים כולכם היום". אין מה לעשות, זה יקרה כל סוף פסח. בעוד המצות עם הנוטלה עדיין תקועות בטוחנותיי, אני כבר מתחילה עם בקרת הנזקים של החג. משנה לשנה נהיה מסובך יותר לדבר על משקל ודיאטה. ראשית, שיח "הדיבור השמן" נכנס יותר ויותר למודעות. כבר אי אפשר לצחוק על זה כמו פעם, אי אפשר לצחוק על עצמך. כל מילה לא במקום זה טריגר להפרעות אכילה, כולל הבדיחה: "גם לי יש הפרעות אכילה, אני מבקשת שתפסיקו להפריע לי לאכול". ומה יום מיומיים? הזדקנתי.
כפי שאתם יודעים, אני מאוד נהנית לכתוב את הטור הזה, אבל אני נהנית יותר לשאול את עצמי – את מי אתם יותר אוהבים, את אבא או את אמא? כלומר, בתכלס, למי יש יותר קוראים ולמה אין לייקים. שהרי קנאת כותבי טורים תרבה תסביכים. הכי מטריד אותי שאני לאט־ לאט מתחילה להתעסק בנושאים של זקנים ומשאירה את הילודה ליאיר אגמון וכאלו, תכף הוא יכתוב טור על גמילה מחיתולים ואני אכתוב על חומצה היאלורונית. אז מצד אחד אני מפחדת לאבד את הצעירות והצעירים, אבל מצד שני אין ברירה ועליי להישאר נאמנה לעצמי, ועל כן, כדי לקרוא את הטור שלפניכם, תצטרכו להגיע עם כרטיס קופת חולים – כי הוא עוסק ב(שקשוקים בחפיסת כדורים) בדיקות דם.
היה זה יום בהיר, שמיים בלי ענן, בדיוק פתחו את בתי המלון ונסענו ללילה לעיר הגדולה. באין ציפור שיר, גם תל־אביב תיחשב למנהטן. כדרכי עשיתי מחקר מקדים ומעמיק. אל חשש, לא הזמנתי כרטיסים מראש למוזיאון היהודי החדש, אלא סקרתי את התפתחות הפטיסריז החדשות במסלול הפחמימה שתכננתי לנו. בעודי ברכב הגיעה הודעה שתוצאות בדיקות הדם שלי חזרו.
כל אזרח סביר פותח את תוצאות בדיקות הדם, לא מבין כלום ומחכה לתגובת הרופא. לא אנוכי, מכורת סדרות בתי חולים שכמותי, שבכל רגע נתון מאבחנת לעצמה חולי אחר. הייתי מוכנה לכול, ששוב בלוטת התריס תזייף (כי יש סיבה לעייפותך), המוגלובין נמוך (הבו לי סטייק ואם איִן מתה אנוכי), אבל לא לתוצאה הבאה: הסוכר היה גבוה. בואו, מה זה גבוה, באדום. ולא באדום הקרוב לכחול – באדום־אדום. אחת הטעויות הגדולות שעשתה רופאת המשפחה שלי במהלך הקריירה שלה הייתה לתת לי את מספר הנייד שלה. וכך, למרות ששתיים בלילה, שלחתי לה ווטסאפ עם צילום מסך של התוצאות. "ערה? מה זה אומר? ערה?? יערה?? מה זה אומר? מה זה אומר???" פשוט חוצפה שהיא לא מצאה לנכון להגיב. עוד יותר מלחיץ היה שלמחרת היא פשוט התקשרה; "תקשיבי, זה עוד לא סוכרת". זהו, התעלפתי. תכננתי לגשת ולרכוש לעצמי מתנה מפנקת – קופסת הכדורים הזו, שמסודרת לפי ימים בלועזית (אני לנצח לא אדע אם TH זה הקיצור של שלישי או חמישי!!!).
אחת הטעויות הגדולות שעשתה רופאת המשפחה שלי במהלך הקריירה שלה הייתה לתת לי את מספר הנייד שלה. וכך, למרות ששתיים בלילה, שלחתי לה ווטסאפ עם צילום מסך של התוצאות
התקשרתי לאמא. "נו, מה לעשות, לא רק עיניים כחולות מקבלים בתורשה". החלטתי להמשיך להתייעץ עם אדם לא קיצוני ושפוי, מאמן הריצה שלי. שהגיב בדרכו המרגיעה: "קחי את עצמך בידיים. השלב הבא – סוכרת וכריתת איברים". הקהל יעמוד לתפילת יזכור. זהו רביטל, תמו בדיחות הנוטלה, אין יותר סלפי פטיסייר. זה רק את, הפאוץ', והחום של ישראל. כל הכוכבים הסתדרו; זה זמן טוב להתחיל תהליך, הבת מצווש של השנייה מתקרבת, והבנות שעשיתי איתן את "אתגר ללא סוכר" לפני שלוש שנים השיקו אפליקציה חדשה, שבה אני שולחת להן תמונה של הצלחת שלי והן אומרות לי מה חסר בתמונה, למרות שמשום מה הן מקפידות להגיב מה יש יותר מדי בתמונה, והתשובה היא אוכל.
היה משהו כיפי השנה – כולם וכולן השמינו. בחיי. כולן גם בהיריון, ומי שלא, פשוט נראית בהיריון. זה היה נהדר. הקורונה המיסה את הצורה שלנו שתתאים לחבילות של גולדה. למי אכפת מה קורה איפה שהזום לא מראה. ואין גזרה עבה מדי, יש רק טרנינג קטן מדי. אבל כשזה מגיע לבריאות שלי – עד כאן. עוד נשאר לי לקצור את הפירות ולחכות לתביעה הייצוגית שהילדים שלי יגישו נגדי בבגרותם. אז נרשמתי לאפליקציה והורדתי את גולדה מהחיוג המהיר. רק שלמחרת תחילת התהליך הגיעו תוצאות בדיקות הדם החוזרות שנתבקשתי לעשות. והסוכר היה יופי.
אז הרגשתי שוב צעירה ובריאה ורצתי לחפש נושאים לכתיבה שיחזירו לי את הקוראים הצעירים.
