פוליטיקה: גם מזה עוד נצטרך להיגמל

אני בצום. לא צום פיזי, צום טוויטר. אחרי ספירת המעטפות הכפולות וההבנה שהמצב הפוליטי בישראל יכול להסתכם במילה "ברוֹך", כיביתי את הטלפון. די. רוצה לנשום.

לקחתי גם שבוע חופש מהרדיו. לא יכול יותר אקטואליה. הרגשתי כמו שמרגישים אחרי הביס האחרון מהקינוח בליל הסדר, כשאתה פותח כפתור וכועס על עצמך בלב כי יכולת לוותר על ארבעה גפילטע. החלטתי: אני לוקח הפסקה. שבוע, שבועיים, חודש, כמה שאחזיק. כמה תמים הייתי.

את היום הראשון העברתי בלי חדשות בכלל. האזנתי פתאום לתחנות שמשמיעות משהו מוזר שנקרא מוזיקה – בדרך כלל מילים שלא כוללות את מיקי זהר ותמר זנדברג, ולצידן מנגינה מגניבה. בשולחן הסדר ניסו לפחות ארבעה אנשים לפתוח איתי דיון פוליטי, וכולם נענו בתשובה הכי פוליטית שהצלחתי למצוא "תעביר את הגפילטע". אכלתי
ארבעה.

יום למחרת, ב"על האש" המסורתי, אחי – שלא שייך למחנה הפוליטי שלי, נאמר בעדינות – תפס אותי לא מוכן ברגע של סטייק וזרק לי: "אז מה יותם, ביבי הולך הביתה?". התחלתי לענות לו שלפי תוצאות הבחירות אפשר לראות שבעל הסיכוי הגבוה ביותר להרכיב ממשלה הוא, אבל אז עצרתי את עצמי. הוא לא יגרור אותי בחזרה לביצה. תעביר עוד קבב ורד ממני, אני בצום.

את קבוצות הוואטסאפ הפוליטיות שלי השתקתי. לא היה לי אומץ לעזוב אותן, גם כי כמו מכור טוב פחדתי שהקריז יכריע אותי וגם כי אין לי כוח לרגע המביך הזה שאתה מוצא את עצמך שולח לחבר בקבוצה את הודעת הכניעה "אחי, יש מצב שאתה מחזיר אותי?"

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ואם לא אצביע הפעם?
– על קורונה, טוויטר וחומוס: יעל שבח ויותם זמרי חוזרים לחיים
– המוטציה הישראלית: יותר פייק מאמת

קואליציה אחת קטנה ודי

אבל כאילו כדי לבחון אותי, היושב במרומים החליט להציב לי ניסיונות אינספור. כמו מכור לסם שמנסה להיגמל, האקטואליה הכתה בי בכל פינה. נהג מונית שבתחביבים שלו באפליקציה היה כתוב "פוליטיקה ופוליטיקה" סקר בפניי את כל האפשרויות להרכבת קואליציה, ומעצם היותי אדם מנומס הנהנתי בנימוס בזמן שניסיתי לשמוע באוזניות פודקאסט על סיפור המבול. כשנסענו עם הילדים לשלוש שעות של פקק וקצת אטרקציות, לפחות שלושה אנשים צעקו לי כל אחד מחלונו "זמרי מה יהיה", ואני פטרתי אותם ב"אין לי מושג" מבויש, כשבפנים הדחף לנתח איתם את גורלנו בעבע והתחנן לצאת החוצה.

בהתחלה זה היה קל. שכנעתי את עצמי שזה טוב לנפש ולגוף, ושבאופן כללי הגיע הזמן שאפטר מהחומר הזה שמשעבד אותי למסך ולציוצים וגוזל ממני המון זמן שאפשר לעשות בו דברים חיוביים. אבל האמת היא שזה לא ככה. בראש שכנעתי את עצמי שאם רק אתנתק קצת אוכל לנצל את הזמן הפנוי כדי לקרוא יותר, ולשחק עם הילדים יותר ולמצוא תרופה לסרטן יותר, אבל במציאות זה קצת יותר מורכב. מצאתי את עצמי עצבני יותר, סקרן יותר, גם כשידעתי שאני לא מפסיד כלום. העובדה שאני לא עם
האצבע על מנסור עבאס בכל רגע שיגעה אותי.

גמילה מאקטואליה היא קצת כמו גמילה מסיגריות. ביומיים הראשונים אתה מבסוט על עצמך לאללה, מספר לעצמך שזה קטן עליך, סופר כל שעה שאתה בלי. וכל רגע שעובר אתה מפרגן לעצמך בלב באיזה "זה לא קשה לך בכלל, יא תותח". אבל אז עובר קצת זמן וזה מתחיל לדגדג לך במוח. כולה מהדורה אחת, מה יקרה. רק מבזק צהריים, בקטנה. יאללה, תוכנית בוקר אחת, זה אפילו לא נחשב לאקטואליה, זה פאן.

האמת, חשבתי שאחזיק יותר. הייתי בטוח שאני חזק מזה. אבל גיליתי שאני אדם קטן עם כוח רצון קטן עוד יותר. ישבתי באמצע הלילה בסלון, כולם כבר נרדמו, וראיתי איזו סדרה לא פוליטית בנטפליקס ששעממה אותי יותר מביוגרפיה של בני בגין. העברתי לאחד הערוצים ונפלתי על שידור חוזר של תוכנית מגזין כזאת, של "לפני החדשות".

בקטנה, אמרתי לעצמי, זה מגזין, בטח יהיו ידיעות על טיולים בגיאורגיה למחוסנים ישראלים, או השוואה בין מייבשי שיער, ואז מנחם הורוביץ טועם משהו שהוא עדיין לא טעם. אבל הימים ימי פוסט־בחירות, ומייבשי שיער מפנים מקום לדיונים על קואליציות ושותפים טבעיים וגוש שינוי וגוש ריפוי. גמעתי את התוכנית בשקיקה, והשער נפתח. הממיר שלי, שבעוונותיו מקליט כל דבר שמשודר שבוע לאחור, הפך לדילר אקטואליה משובח והתחיל לספק לי מנות. בראש שלי הוא אפילו הוסיף "עזוב כסף, תשלם אחר
כך", כמו מישהו שיודע שתפס מכור אמיתי.

בבחירות הבאות אני מפסיק

ראיתי מהדורה, ועוד מהדורה, ועוד מהדורה, וכשאלה נגמרו עברתי גם לתוכניות של חמש, ושש, וכשאלה נגמרו נכנסתי לטוויטר וגללתי, ערימות של "מנסור עבאס שותף טבעי" ו"נפתלי בנט שמאלני" ו"יאללה בחירות חמישיות" וקואליציות שונות ומשונות עפו מכל עבר. ואני גמעתי וגמעתי, ובארבע לפנות בוקר שקלתי ללכת לישון אבל הגוף רצה עוד. נכנסתי לאפליקציות הרדיו שלי להשלמתי כמה תוכניות מהשבוע החולף, תוך כדי שאני מדלג בעדינות על אייטמים לא פוליטיים.

בחמש וחצי הגוף נשבר, ונרדמתי. ד"ר זמרי העירה אותי בסלון, עדיין עם הבגדים של אתמול. נכנסתי למקלחת לשטוף את עצמי, ותחת המים הזורמים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא קרה, ואני עדיין סופר שעות בלי. אבל החומר כבר היה בפנים, ממלא את הוורידים בסם קואליציוני שמצד אחד מספק רוגע ומצד שני מעורר מרבצם כעסים ומתחים ועצבים.

יצאתי מהמקלחת אבל וחפוף ראש. הכנתי לי כוס קפה ואמרתי לד"ר זמרי שאני צריך קצת זמן לבד. היא ראתה שמשהו לא בסדר בי ואמרה לי ללכת למרפסת להירגע קצת, היא תסתדר עם הילדים. התיישבתי עם הטלפון ביד, נתתי שלוק מהקפה ונכנסתי לראות מה קורה בספורט, ספורט זה לא חדשות. מותר, בקטנה. מה שקרה בלילה זה אירוע חד־פעמי, כמו סיגריה בחתונה של חבר, לא סופרים את זה.

על מי אני עובד. הייתי כבר עמוק בפנים: אחרי שלוש כתבות על כמה ישראל גרועה בכדורגל נכנסתי לאתרי החדשות. ואז לטוויטר, ואז בחזרה לקבוצות הוואטסאפ. נכנעתי. אני, יותם זמרי, בן 39, אב לשלושה, נשוי באושר, מכור. אבל בקטנה, בבחירות החמישיות אני מפסיק בקלות, קטן עליי.