“איך קוראים לך?“ שאלתי אותה, אישה נחמדה בחולצה שחורה וכיתוב “לך“ בצבע צהוב.
“מִלְכָּה“, היא עונה בחיוך.
באמת? הסתכלתי עליה במבט תוהה, זורקת עיניים מחייכות לכיוון הבת שלי שגם היא נקראת כך. “כן, ולאחותי קוראים נועה, מבנות צלופחד, את יודעת“.
אני יודעת, אבל איך את יודעת? אחרי שבשבוע שעבר ישב מולי אדם ימני שתהה ואף צחק על שמה של מִלכה שלי (בלי יו"ד), מפתיע לשבת מול מישהי מהצד הפוליטי השני, שנראה במובהק שאיננה מהמגזר שלי, ולגלות שהשם הזה שגור גם אצלה.
זה קרה כמה ימים לפני פסח.
ביום הבחירות הצבענו מוקדם וברחנו לסוף העולם. נסענו עם כמה חברים לטייל בערבה, הרחק מכל הרעש, הבלגן וחומרי הניקיון (תכננו מראש לסיים את ההכנות לחג מוקדם. נסו גם אתם, שווה ביותר).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לבחור נכון: בתקווה לארבע שנים של שקט
– להתחדש, שלא מתוך צורך
– על קורונה, טוויטר וחומוס: יעל שבח ויותם זמרי חוזרים לחיים
אחרי מסלול נעים שמתאים גם לילדים הגענו לחאן מקסים ופסטורלי, אי של שקט באמצע סופת חול.
פרקנו את חפצינו, הפרגיות והסטייקים נצלו על האש והתיישבנו עם כל הילדים סביב השולחן. אחרי ששבענו ונרגענו, מלכה ובעלה הצטרפו אלינו לשולחן, ולצדם רועי ומיכל, עוד זוג ששהה במקום.
ברקע, אילנה חברתי, שהיא ובעלה ועשרת ילדיהם בילו איתנו את הימים האלו, בדיוק חגגה בזום עם סמוטריץ‘ ובן־גביר את הצלחתם בבחירות. שתינו קפה ותה צמחים, והיו גם תמרים טובים שקובי, בעל המקום, הביא מהדקלים שלו.
“מה הצבעת?“, יהודה שאל אותו. “אני מצביע בן־גביר כמובן“, ענה בקריצה וחצי חיוך. כולנו גיחכנו.
לא רחוק מהמדורה, בין סופת חול אחת לאחרת, התחולל קסם. ישבה שם חבורה שהכילה את תמצית מדגם הבחירות פחות או יותר. חצי מהימין וחצי מהשמאל.
וככה הגדיר רועי את מה שהיה שם: “פגשנו אנשים נדירים שהגורל הועיד לנו. יהודה ואילנה עם עשרת ילדיהם מחוות־גלעד, יעל שבח שבעלה נרצח בפיגוע ירי לפני שלוש שנים, זוג בחולצות שחורות עם ‘לך‘ גדול עליהן, קובי שבנה את המקום הזה בשתי ידיו לבדו. מורה, עורכת דין, מאמן אישי, מתנחל, שמאלני, כובש, מצביעת עבודה, תומך בן גביר, יהודי, יהודייה, ישראלי וישראלית, איש ואישה, אדם, אדם ואדם.
“ישבנו כך כולנו יחד עד 1:30 בבוקר. צחקנו, דיברנו על הכול חוץ מעל פוליטיקה בשלווה מוחלטת. הילדים רצו מסביב, שיחקו יחד, ראו סרט במקרן הגדול, לידנו ניגנו בגיטרה, עוד ועוד קפה שחור מפינג׳אן, תה נענע מתוק־מתוק, תמרים ופיצוחים. הזמן עמד מלכת.
"גן עדן זה כאן, כשליל הבחירות ברקע מתנגן כמו מוזיקה שלא מעניינת אף אחד. הפלא הישראלי קורה בין עצי דקל, ליד שולחן פיקניק בלב שומקום. המזל מאיר פנים רק לאמיצים“.
כמו אוזו ומוזו
רגע לפני סיום, כשכולם התחילו להתקפל בחזרה לאוהלים שלהם, זרקתי לעומר: “נו, תבואו לבקר?“
הוא עצר והסתכל עליי. “אבל מפחיד אצלכם“, מבטו חודר ורציני.
“תשמע“, אמרתי. “אפשר לדאוג לך לליווי לאורך הדרך, ובסך הכול הכפרים די רגועים בזמן האחרון“.
“לא“, הוא אמר, נושם עמוק. “לא מהם אני פוחד. החבר‘ה אצלכם, לא מפחידים? בכנות אני אומר, אני חושש מהחברים שלכם, המתנחלים“. ככה פשוט. בלי מבוכה, בלי מסכות, עם הרבה אמת והרבה כאב.
הוא לא אמר בקול, אבל התכוון שמה שהוא יודע על המתנחלים זה שהם מסוכנים אולי לא פחות ממחבלים.
וכאב לי לשמוע.
“תבוא ותתקשר מהכניסה, נסדר לך ליווי מאובטח עד הבית“, קרצתי, מנסה להפשיר את הקרחון שנוצר פתאום. הוא לא התרצה. התבונן בי במבט רציני, חיכה לתשובה שתרגיע את פחדיו.
“זה הכול עניין של התקשורת“, אמרה אילנה מעבר לכתף.
התקשורת. חשבתי לי בלב.
כל כך הרבה מסתתר במילה הזו. כל כך הרבה אחריות כבדת משקל מונחת עליה. הלכתי לישון מהורהרת.
האם התקשורת חייבת להיות מכשול בחיים? או שבכלל “תקשורת“ היא גם האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו ואיך ניגשים לדבר עם אנשים? וכמה השקעתי בתקופה האחרונה בתקשורת עם מי שאולי רואה בי יצור מאיים?
הדימוי לספר הילדים המוכר “אוזו ומוזו מכפר קקרוזו“, שמספר על הילד שיודע שמעבר לחומה גרים שכנים מסוכנים כי כך סיפר לו סבא שלו, כשהכול בכלל התחיל במריבת שכנים טפשית ונשכחת, היה מוחשי מאוד אחרי ההערה של עומר.
ועם כל זה, עדיין היה משמח לראות איך ליל הבחירות שלנו זכה להיות כל כך לא פוליטי. כל יושבי החאן היו בעלי דעה ברורה, אבל איש לא נתן לזה להציב מכשול. נכנסתי לחג עם המחשבות על הזוגות שישבו יחד בלילה ההוא. תוהה איך התנהלו בדורות הקודמים, איך על אף קיר הזכוכית העבה הזה הצלחנו להקים מדינה ולהיות עדיין עם אחד.
בליל הסדר, כשקראנו על ארבעת הבנים – קיבלתי תשובה. נכון, כולנו חושבים אחרת. כל אחד מייצג דרך אחרת לראות את העולם. אבל כולנו בנים. ולכולם יש מקום סביב שולחן החג. לכולם יש מה לתרום לשיח. ואם נסכים להכיר בזה, וגם להודות שבכל אחד מאיתנו מסתתרים כל הארבעה – אולי יחד נצליח סוף־סוף לקרוע את הים.
