שנתיים. שנתיים בלבד עברו מאז קיבלה ועדת הבחירות המרכזית את עתירת הליכוד ועוצמה יהודית, שדרשו לפסול את רשימת רע"ם־בל"ד מלרוץ לכנסת. על הפרק היו בחירות אביב 2019 כאשר עוד לא ידענו שמדובר בפרק ראשון בסדרת אקשן לעניים. הבינג' הפוליטי שנכפה עלינו קצת מטשטש את הזיכרון, אבל באותם ימים ממש, ימי
אפריל 2019, התפצלה הרשימה המשותפת לשתי סיעות: חד"ש־תע"ל ורע"ם־בל"ד. רע"ם זכתה אז ביו"ר מפלגה חדש העונה לשם מנסור עבאס. מובן שהעתירה מימין כוונה בעיקר לחברים מבל"ד, אך היא לא הבחינה בין אלה לאלה, ובמידה לא מבוטלת של צדק. ככלות הכול, בל"ד מקדמת לאומיות פלסטינית מהמקפצה, אבל המים עכורים גם כאשר רע"ם משתמשת בטכניקות סמויות יותר.
רק השבוע חשף ישי פרידמן באתר מקור ראשון תמונות מאירוע שבו חגגו חברי רע"ם את שחרורו של תושב הפזורה, אדם שהכין מטענים על מנת לפגוע בכוחות הביטחון. במסיבת השחרור, שהתקיימה לפני שלוש שנים, השתתפו סעיד אלחרומי, חבר הכנסת מטעם המפלגה, ויו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית השייח' אבו־דעאבס,
שמנסור עבאס הוא סגנו. כשמנהיג רע"ם מדבר על חתירה לפתרון האלימות בנגב, כדאי לברר למה בדיוק הוא מתכוון.
בג"ץ, כצפוי, דחה ב־2019 את העתירה, וחבורת רע"ם־בל"ד נכנסה לכנסת. באותם ימים ממש הפך אביגדור ליברמן את עורו, חצה את הקווים לעבר מחנה רק־לא־ביבי, ואף חתך את קשריו הקרובים למדי עם אריה דרעי. בבת אחת הפך יו"ר ישראל ביתנו לאיש המחוזר במערכת הפוליטית, לשון המאזניים שתכריע את הכף ותגדיר את אופייה של הממשלה הבאה. ובכן, ההכרעה הייתה חזרה למערכת בחירות נוספת. ועוד אחת נוספת. עבאס, שצפה במהלכיו המתעתעים של ליברמן, קינא ואימץ. כמו נפתלי בנט, חשקה נפשו להיות לשון המאזניים. וכמו בנט, הלשון לבדה לא יכולה לייצב מאזניים מתפרקים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במערכת הבחירות הזו כולם הוכרזו כמנצחים, וכולם הפסידו
– מי שצלקות אוסלו חרותות בנפשו, לא ישתכנע גם לקדנצית שמאל קצרה
– "רק אני יכול להקים ממשלת ימין יציבה"
בטעם סבון כלים
בימים אלו נדרשת המערכת הפוליטית, על נבחריה, תומכיה ואידיאולוגיה, לבחור בין צביעות לגזענות. אולם בעוד את התואר הראשון מעניקים נבחרינו לעצמם, את התואר השני מעניקה התקשורת – שלא בצדק – למי שחושש לקשור את גורלו בגורל רע"ם. אין בדל גזענות בחשש מחיבור עם מפלגה אנטי־ציונית שחרתה על דגלה את הסיסמה "האסלאם הוא הפתרון". החבורה של מנסור עבאס מתנגדת להפרדת דת ומדינה, וכשהיא אומרת דת, כדאי לזכור: היא לא מתכוונת ליהדות. מי שסוחב פוסט־טראומה מהשפעתו של הרב קנייבסקי על התנהלות המדינה בשנה האחרונה, מי שמתחלחל מזה עשורים מהכתבותיה של מועצת גדולי התורה, לא יכול לפתוח דלת רחבה למועצת חכמי הקוראן.
יו"ר רע"ם שייך לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הנחשב למתון יותר, אבל בהתחשב בנקודת המוצא, מתינות לא מספיקה פה. נכון, רע"ם היא לא המשותפת, ממש כמו שיש עתיד איננה מרצ. גם פלפל חריף הוא לא צ'ילי לוהט, וסבון כלים לא דומה לציאניד, ובכל זאת לא היינו ממהרים להכניס אותו לתבשיל משפחתי. למה? כי גם כשהוא לא קטלני, יש לו נזקים משלו.
על דבר אחד רוב אזרחי ישראל מצליחים להסכים, ולו על בסיס מגילת העצמאות: מדינת ישראל תהא יהודית ודמוקרטית, רצוי לפי הסדר הזה. רע"ם מורדת מכול וכול באקסיומה הזו, שהיא בסיס למפעל הציוני שקם פה. בדומה להחלטת המפלגות החרדיות בעבר, היא בוחרת להניח לזמן מה למחלוקת המהותית על אופייה של המדינה,
ולהתפנות לדאגה למגזר מתוך תפיסה של "זו המדינה שיש כרגע, נוציא ממנה את המיטב". בשעה טובה נזכרה רע"ם להעלות לראש סדר העדיפויות שלה את רווחת מצביעיה, ולא של מסיתיה מעבר לקו הירוק. עבאס כן ברצונו לדאוג לניקוי הרחובות מכלי נשק, לחינוך, למניעת אלימות במשפחה. הוא קצת פחות כן בהבעת כוונותיו בנוגע לפלסטינים.
לפני ארבעה חודשים בלבד, בריאיון לעטרה גרמן בעיתון מקור ראשון, ניסה יו"ר רע"ם לתרץ את התנגדותו להסכמי אברהם: "אנחנו בעד שלום", כך אמר. "אנחנו רוצים שמדינת ישראל תפתח קשרים ויחסים דיפלומטיים עם כל העולם, אבל ההצבעה שלנו נגד ההסכם היא הצבעת מחאה". מחאה על מה? טוב ששאלתם. לא, לא מיגור האלימות במתחם רמלה־לוד או במשולש עומד בראש מעייניו, גם לא מאבק בדרום הפרוע שבנגב. משהו אחר לגמרי מטריד את עבאס. "כל עוד יש התעלמות מהבעיה הפלסטינית, כל ההסכמים האלו הם בעירבון מוגבל", הרחיב שם. "אנחנו קודם כול רוצים שלום עם העם הפלסטיני. להצביע בעד זו התכחשות לסבל של העם הפלסטיני שעדיין נמצא תחת כיבוש בגדה המערבית ורצועת עזה. זו תקיעת סכין".
עבאס חשף באותו ריאיון כי התכוון להימנע בהצבעה על ההסכמים ואולי אפילו להצביע בעדם, משיקולים טקטיים. ניחשתם נכון, השיקולים האלה לא נגעו לתקציבים עבור המגזר הערבי־ישראלי או לחקיקה לטובתו. גם הם עסקו בסוגיה הפלסטינית לבדה: "הייתה לי מחשבה שאם נצביע בעד או נימנע, יכול להיות שנהיה בעמדה חזקה או משפיעה יותר כדי לדרוש התקדמות במסלול הפלסטיני. אבל טוב, עוד יהיו הזדמנויות להצביע על הסכמי שלום, נחיה ונראה".
מדינת ישראל אמורה לדאוג לאזרחים הערבים – כמו גם החרדים, החילונים, המתנחלים והפריפריאליים האחרים – ולא משנה מי בשלטון. התשתיות, החינוך, מערכת הבריאות – כל אלה אינם בעיה של המגזר הערבי אלא של כולנו, וממשלה הוגנת צריכה לתקצב את אזרחיה כראוי. על עקרונותיה ואינטרסיה, עם זאת, היא אמורה לשמור
היטב. חזון חיבור המגזר הערבי־ישראלי למדינת ישראל צריך להיות חלומו של כל יהודי בארץ, אלא שחיבור כזה לא יכול להתקיים עם מי שבכינוסיהם מתנוסס דגל פלסטין והמנון פלסטין מושר בהם. מפלגה ערבית־ישראלית שואפת היטמעות צריכה לכל הפחות להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ובזכותה לשימור האינטרסים הביטחוניים שלה. בלי כוכבית, בלי עיגולי פינות.
לפני שבועיים בלבד הבהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בעיתון זה כי הוא מקדם בברכה כל מפלגה שתרצה להצטרף לקווי היסוד של ממשלה בראשותו, למעט מפלגות אנטי־ציוניות. המחנה הלאומי, שדוחה מעליו את מרצ בשל תמיכתה בהאג, לא יכול להרשות לעצמו את החיבור המסוכן הזה עם מפלגה שוחרת פלסטין.
