תקופת השידוכים שלי התארכה יותר זמן משחשבתי. זו הייתה תקופה קשה ומבלבלת ומתישה והיו בה גם רגעי חסד וגם רגעים של ייאוש סמיך. בתקופת השידוכים הייתי עסוק יותר מכל דבר אחר בחידוד הזהות שלי – בדי־אן־איי הבסיסי שלי כבחור ישיבה, כבן לחוזרים בתשובה, כמזרחי בחברה אשכנזית, כחרדי בחברה הישראלית. העיסוק הזה גבה ממני כוחות נפש אדירים שלא תמיד נראו כלפי חוץ. אני זוכר היטב את האתגר של לחשוב בו־זמנית על העבר שלי ועל איך הוא משפיע על העתיד שלי. מה אני רוצה להיות כשאהיה נשוי? עם מי אני בכלל צריך להתחתן? ושאלת השאלות, האם יש אי שם ברחבי הגלובוס מישהי ששואלת את עצמה את אותן השאלות כמוני? שמתהפכת בלילה במיטה ומטרידה את עצמה בתהיות כאלה? מיותר לספר שהתשובה שבדרך כלל הייתי עונה לעצמי הייתה שלילית. אין סיכוי שיש מישהי כזו. וגם אם יש, לא בטוח שהיא תרצה להיות חברה שלי.
מסביבי רוב החברים כבר התחתנו, אבל אני רוב הזמן נאחזתי בפסימיות. אני לא אומר שלכולם היה קל ולי קשה. ממש לא. כבר אמרו חז״ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" והם כנראה התכוונו לכל אדם, אבל המשוואה אצלי בראש לא הייתה של קל או קשה, אלא מסובך או פשוט. זאת אומרת שיכול להיות קשה אבל פשוט: בחור יוצא לפגישות שידוך עם הצעות שהשדכנית מציעה לו, שהיא השדכנית שחיתנה גם את אבא ואמא שלו ואת סבא וסבתא שלו ואת כל האחים והאחיות שלו, והיא מציעה לו בחורות שאבא שלהן דומה ממש לאבא שלו ואולי אפילו למד איתו באותו כולל לפני עשר שנים, ואמא שלהן הייתה מורה של אמא שלו בבית יעקב והם כולם מצביעים לאותה מפלגה, ואוכלים בשבת אותו דג, ושומעים את אותה מוזיקה, ומדברים בלי למצמץ על דירה בעיר חרדית חדשה ומתפתחת ועל ״כמה נותנים״ (כאילו זה קשור באמת להתאמה בין בני זוג), וכל האחים והבני דודים שתילי זיתים בישיבות חשובות וכל הבנות כגפן פוריה בעולם הסמינרים וההייטק, והכול טוב ויפה ומה שנשאר זה רק למצוא את האחת שתמצא חן, ולמצוא אותה באמת יכול לקחת זמן, והזמן שעובר הופך את זה לקשה. אבל זה קשה ופשוט. כי חוץ מלהמשיך לשחק את הבינגו ולהתפלל אין הרבה מה לעשות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בדירה אחת: אני והסבתא
– המשכורת הראשונה של מנכ"ל קבוצת ACE
– "הקשר ביני ובין עילי לא מתבסס בהכרח על מילים"
אבל אצלי שום דבר לא היה פשוט. אצלי היה גם קשה וגם מסובך. הרבה אנשים מרחמים עליך כשאתה בשידוכים. יש שמציעים לך הצעות שאין בינן לבינך כמעט כלום, הרבה מתפללים בשבילך אצל רשב״י ואצל רבי מאיר בעל הנס, חתנים מזכירים אותך בכותל ביום חופתם, ויש את אלה שמציעים לך להשתמש בסגולות. עכשיו, אני, גם מתוך התפיסה הכללית שלי וגם מתוך הייאוש, אמרתי לעצמי יום אחד, יאללה. אני יוצא לדייט עם כל בחורה שמציעים לי. ילך – ילך, לא ילך – לא נורא. יום אחד אכתוב על זה ספר. חוץ מזה, החלטתי לבצע כל סגולה שאני שומע. מה יש לי להפסיד?
הדלקתי נרות לרבנים ורבניות, צמתי שבוע כל יום עד חצות, קיבלתי שבת מוקדם, הוצאתי שבת מאוחר, למדתי יותר, התפללתי בכוונה אבל וואלה, לא זז כלום
מישהי אמרה לי לאכול תפוח כל יום במשך שבועיים ותוך כדי האכילה לחשוב על חופה. אכלתי וחשבתי. לא עזר. מישהו אמר לי להפסיק להתפלל על עצמי ולהתפלל רק על אחרים, ניסיתי, לא עזר. כמובן ניסיתי גם סגולות מוכרות כמו שני וחמישי ושני בקבר של הרבי מזוועהיל. באתי ולא הועיל. חשבתי אפילו לתלות שם שלט ״באתי ולא נושעתי, לתשומת ליבכם״, אבל זה נראה לי מתריס מדי, אז ויתרתי. הדלקתי נרות לרבנים ורבניות, צמתי שבוע כל יום עד חצות, קיבלתי שבת מוקדם, הוצאתי שבת מאוחר, למדתי יותר, התפללתי בכוונה, אבל וואלה, לא זז כלום. אני כבר לא זוכר מי אמר לי שיש סגולה לזיווג לומר במשך ארבעים יום את שירת הים בשחרית בעמידה. כלומר, במקרה שאתה יושב פשוט תעמוד ותאמר אותה. משום מה, הסגולה הזו מצאה חן בעיניי יותר מכל השאר וקיבלתי אותה על עצמי. כל יום הייתי נעמד בשירת הים ומסמן לי וי בטבלה. תאמינו או לא, אבל ביום הארבעים לניסוי־סגולה יצאתי לדייט ראשון עם שולי. שולי אשתי. ופתאום הישועה שהייתה רחוקה כל כך נראתה כמו האוצר מתחת לגשר. תיקחו מה שאתם רוצים מהסיפור הזה. שביעי של פסח הוא החג של שירת הים ואני רואה שליחות להזכיר ביום הזה את הסגולה הזו, ומי יודע כמה רווקים ורווקות עוד ייוושעו מהטור הזה. חג שמח.
