שקלים דף יג ע"ב
15 בעלי תפקידים מיוחדים שהיו במקדש הוזכרו אחר כבוד במשנה במסכת שקלים, וביניהם פתחיה שהיה ממונה "על הקנין". הקנין אלו זוגות ציפורים שהובאו למקדש להקרבה כחלק מתהליך הטהרה של הזב, הזבה והיולדת. לכאורה מדובר בעיסוק פשוט, אלא שהגמרא מבהירה כי פתחיה ניחן בחוכמה יתרה שאפשרה לו לדקדק בהלכות הקשורות בקורבנות הללו. הזבים והיולדות נדרשו להביא זוג ציפורים או שווה כסף שלהם, ואלו התערבבו באלו בקלות באופן שעשוי היה לקלקל את תהליך ההקרבה והטהרה. תפקידו של פתחיה היה לדאוג שזוגות הציפורים יירכשו בכסף שניתן תמורתם עד סוף היום, וכמובן שאלה יוקרבו בזמן. את אלה הוא הקפיד לעשות כשהוא מדקדק שלא יהיו תקלות בתחום.
הסוגיה שלנו מתארת כמה מקרים שבהם באה לידי ביטוי חוכמתו של פתחיה, והאחרון שבהם מספר על שלוש נשים שהגיעו למקדש כשכל אחת מהן הביאה עמה זוג עופות לקורבן. הראשונה אמרה: הנני מביאה את הקן ל"עינתי", השנייה ל"ימתי", והשלישית ל"זיבתי". חבריו של פתחיה הבינו מתוך כך ששלוש הנשים ראו דם זיבה, כשהאחת מתארת זאת באמצעות המילה "עינתי", כאומרת שהיא זבה כמעין; השנייה משתמשת במילה "ימתי" – כדי לרמוז שהיא זבה כים; והשלישית "זיבתי" שתיארה בפירוש שהיא זבה.
פתחיה מסרב לקבל הסבר זה ונותן משמעות אחרת לדברים. לשיטתו, הראשונה אומרת "עינתי" ומתכוונת שחלתה בעינה ונדרה שאם תחלים העין, היא תביא קורבן. השנייה, אמרה "ימתי" משום שהייתה נתונה לסכנה בים ונדרה שאם תינצל, תביא קורבן; והשלישית משתמשת במילה "זבתי", משום שבנה היה נתון תחת סכנה מצד זאב והיא נדרה שאם בנה יינצל ממנו, היא תביא קורבן. הירושלמי מתאר את אלו כטענה ודאית של פתחיה, אולם במקבילה הבבלית (מנחות סד), אותם פירושים של פתחיה עולים כתהייה. הוא לא קובע אלא תוהה האם ניתן להבין את המילים המדוברות של שלוש הנשים בפרשנות אחרת מזו שמצאו להן חבריו. בבבלי נחתם המעשה בכך שהלכו ובדקו אצל הנשים ומצאו שאכן כוונתן הייתה כפרשנותו של פתחיה – לא קורבנות על זיבה אלא קורבנות נדבה ותודה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המוטציה הישראלית: יותר פייק מאמת
– שמים את האגו בצד: הטרנד שסוחף את המדינה
– הבטחה ושברה: הקושיות שיציג ריבלין לראשי המפלגות
אם להודות על האמת, חבריו של פתחיה הגיעו למסקנה המתבקשת. נשים שמביאות שתי ציפורים נראות על פניו כמי שמקיימות את הליך הטהרה של זבה גדולה, הדורשת הקרבת ציפור אחת לחטאת ואחרת לעולה. כשהנשים הללו בוחרות בתיאור מטרת הקורבן דרך מושגים מעולם הנוזלים, הפרשנות הזו מתבקש מאליה.
אולם פתחיה לא מוכן לקבל את הפרשנות הזו דווקא משום שהיא מתבקשת מאליה, דווקא משום שהיא התשובה האוטומטית, הנראית לעין נוכח הנסיבות. הגרסה הבבלית מחדדת את הצורך בדחייתו של המובן מאליו. דווקא בגרסה זו, שבה פתחיה אינו משוכנע בפרשנות שלו, סרבנותו לקבל את זו של חבריו מביאה אותנו למסקנה חינוכית. המשנה אומרת עליו כי פתחיה "יודע בשבעים לשון", אבל הסוגיה שלנו מדגישה שעושר השפות שהיה בקי בהן לא נגע רק לשפות זרות אלא גם לפרשנות אלטרנטיבית לשפה העברית עצמה. על פי הבבלי, פתחיה אינו דוחה מכול וכול את פרשנות חבריו אבל הוא דורש לכל הפחות בירור נוסף לפני הכרעה. גם אם הבבלי לא היה חותם את הפרשה באימות פרשנותו של פתחיה, לדרישה של פתחיה יש ערך.
לדורות, הרחק מקיני הציפורים של קורבנות המקדש, פתחיה מבקש לחנך אותנו להטיל ספק בחשיבה האוטומטית שלנו; במה שנראה גלוי וברור לעין, פשוט לפיצוח. לפרשנות המוטעית שלנו לדברי יקירינו וסביבתנו עשויה להיות פרשנות אוטומטית שנזקה יכול להיות חמור כמחשבות פיגול.
