במהלך הבחירות הושמעו בימין כמה טיעונים השייכים לתחומי הפנטזיה, שלא לומר הפרודיה, יותר מאשר לפוליטיקה הריאלית. כעת, יש לקוות, אפשר לדון בטענות הללו במעט יותר נחת, כדי לנסות לערער את האחיזה המזיקה שקנו במחנה.
נפתח בגדעון סער, ראש תקווה חדשה, שטען מיד אחרי הבחירות, לקול מצהלות השמאל, שהחסם היחיד להקמת ממשלה הוא נתניהו, ולכן המעשה "הפטריוטי" שעליו לעשות הוא לארוז וללכת. הדרישה הזו, נאמר בעדינות, בלתי דמוקרטית. מי שזכה באמון ציבורי גדול יותר מכל אחד אחר לא אמור לבגוד באמון בוחריו ולהדיח את עצמו. הרי גם אם סער יתפטר ייתכן שיימצאו ברשימתו שני ח"כים שיאפשרו הקמת ממשלה; שמא הוא יעשה מעשה "פטריוטי" ויפרוש?
חלילה, איש לא קורא לכך. גדעון סער נבחר באופן לגיטימי ודמוקרטי, ואין סיבה שילך. אבל הקריאה האנטי־דמוקרטית לפרישת נתניהו בהחלט מעידה על הדבר היחיד שבאמת מונע הקמת ממשלה לאומית: איבה אישית, שבאה על חשבון אידיאולוגיה ומימוש ערכים לאומיים.
עד כאן סער. מתחרה בו נפתלי בנט, שמהרהר כרגע באפשרות שכראש מפלגה של שבעה מנדטים הוא יעמוד בראשות קואליציה ללא הליכוד, המפלגות החרדיות והציונות הדתית. הכשל פה נעוץ בתואר "ראש ממשלה". הסיבה לכך שמעולם לא היה ראש ממשלה שעמד בראשות מפלגה קטנה כל כך היא מעשית לחלוטין. הכנסת והממשלה הן ישויות דמוקרטיות. החלטות מתקבלות בהן בהכרעת רוב. הכוח של ראש ממשלה לא נובע מתוארו, אלא משליטתו בפועל בהצבעות הללו מתוקף היותו המנהיג של המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה, שאצבעותיה מספיקות כמעט לבדן כדי להשיג בהן רוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבטחה ושברה: הקושיות שיציג ריבלין לראשי המפלגות
– בקשה לפסילה: שופטת שלום פעלה לכאורה בניגוד עניינים
– שמים את האגו בצד: הטרנד שסוחף את המדינה
המסקנה אולי כואבת אך אמיתית: מי שיסכים להיות ראש הממשלה עם שבעה מנדטים, ועוד כמיעוט אידיאולוגי בקואליציה, מתנדב להיות ראש ממשלה בתואר אבל בובה של השמאל בפועל. יהיו לו הסמכויות המוגדרות בחוק, אבל הוא יהיה תלוי באופן מלא – בכנסת, בממשלה ובקבינט – ברוב קואליציוני שאידיאולוגית הוא "שמאל על מלא".
זו בדיוק הסיבה לכך שכחול לבן דרשו פריטטיות. הם הבינו שגם כאשר גנץ יהיה ראש ממשלה הם יהיו בה מיעוט, ולכן דרשו העצמה מלאכותית של גודלם. מה קורה כתוצאה מכך בפועל? שיתוק גמור, משום שלאף צד אין דרך לנצח בהצבעות. כעת דמיינו שלנתניהו היו שבעה מנדטים מול 54 של גנץ. מי היה אז ראש הממשלה בפועל ומי בתואר בלבד?
מה שגנץ הבין בנט בוודאי יודע, ובכל זאת הוא שוקל להיות הפרזנטור של ממשלת לפיד, מרב מיכאלי ואבתיסאם מראענה, ניצן הורוביץ ויאיר גולן – שלא לדבר על המפלגות הערביות. אפילו אם ייצור "גוש" עם סער וליברמן, מדובר בעשרים מנדטים בלבד. הימין יהיה במיעוט טרגי בקואליציה, בנט יזיק לעצמו, וחמור מכך, יהיה אחראי לשלל החלטות שמאל רעות ומזיקות למדינה.
מכאן אנו מגיעים לסחורה התעמולתית האחרונה, שלמרבה הפלא יש מי שקונים בימין: גם נתניהו ישב עם מפלגות שמאל, אז מדוע שבנט וסער לא ישבו עמן? כדי להבין את הכשל המהותי בטענה הזו, מספיק לדעת חשבון פשוט. ממשלת נתניהו הראשונה, ב־1996, מנתה 66 חברים, כולם מהמרכז וימינה. ממשלת נתניהו השנייה, ב־2009, הייתה בנויה על קואליציה של 74, מתוכם 13 מנדטים של שמאל (עבודה). היה בה רוב קואליציוני של 61 לימין גם בלי העבודה (שהתפצלה תוך כדי הכהונה), ומכאן היציבות שהפכה אותה לאחת הממשלות המעטות בתולדות ישראל שהחזיקו מעמד יותר מארבע שנים.
לעומת זאת, ממשלת נתניהו השלישית, ב־2013, הייתה בעייתית מאוד. היו לה 68 מנדטים, אבל מתוכם – בשל הכללת התנועה של לבני (6) ו"ברית האחים" שהכניסה את יאיר לפיד (19) על חשבון החרדים – 25 היו של השמאל. מלבד זאת, הליכוד רץ יחד עם ישראל ביתנו, כך שמתוך 31 המנדטים המשותפים, 11 היו של ליברמן. משום שמפלגת השלטון הייתה קטנה והרוב הימני לא היה מוחלט, הקואליציה התבררה במהרה כבלתי משילה ופורקה.
בממשלת נתניהו הבאה, ב־2015, שוב היה למרכז־ימין 61, כולל כחלון ובלי ליברמן. ליברמן הצטרף ופרש, אך הקואליציה נותרה עומדת, ובשל חוסר ההכרעה בשני סבבי הבחירות אחריה היא הארוכה בתולדות ישראל. את הקואליציה הזו אני מכיר מקרוב; היו בה שלל חיכוכים, מהמורות ומריבות, ויש לי שלל ביקורות עליה, אבל היא החזיקה מעמד והייתה טובה מהחלופות.
שלושה לקחים חשובים עולים מהסקירה הזו. ראשית, קל לראות שהאנלוגיה בין נתניהו לבנט מחמיצה את העיקר. בנט לא דומה לנתניהו אלא לברק או לבני, שבאו לשבת כמיעוט קטן בקואליציות ימין מובהקות. הם אמנם לא היו "ראשי ממשלה", אבל מסיבה טובה: הם כנראה היו מסרבים למחול על כבודם ועל האידיאולוגיה שלהם, ולתפקד כבובות ראווה למדיניות שנקבעת באצבעות הימין.
שנית, כוחו הריאלי של ראש הממשלה נובע מהרכב הקואליציה. על אף ניסיונו ומעמדו, כאשר נתניהו הקים ממשלה בלי שהיו לימין 61 ח"כים וכשמפלגתו הייתה קטנה, ממשלתו כשלה ופורקה. כעת חשבו מה יקרה לבנט כמיעוט קטן בקואליציית שמאל.
שלישית, הדרך להקמת קואליציית ימין יציבה וממושכת פתוחה לרווחה: גם כעת יש 61 בלי ליברמן. אמת, צריך להוריד את מפלס האגו. בנט וסער נפגעו מנתניהו, והקושי ברור. אבל כמה שיקולים יכולים להקל עליהם.
ראשית, בממשלת ימין הם יוכלו לקדם את ערכיהם יותר מבכל אפשרות אחרת, בפער גדול. שנית, הם לא מאוד פופולריים כרגע בימין, והם פוסעים בנתיב שיש בו סכנה ממשית להתאיינות. שלישית, הישגיה של ממשלה לאומית כזו יירשמו גם עליהם, בוודאי כאוחזים בתיקים חשובים. ואחרונה, אם תקום ממשלת ימין יציבה לארבע שנים אפשר להעריך בבטחה שזו תהיה הקדנציה האחרונה של נתניהו.
ההיסטוריה בוחנת כרגע את סער ובנט. האם ימשיכו לדשדש במי האפסיים של הפוליטיקה האישית והאנטי־ציונית משמאל, או יתעלו לגודל השעה וישכילו לבחור באידיאולוגיה, במימוש ערכים לאומיים ובקידום מדיניות ימנית? האם ייזכרו לדראון עולם אידיאולוגי, או שהימין יכיר להם תודה על שכמנהיגים לאומיים פעלו כמצופה מהם, והתגברו על המטענים האישיים לטובת המדינה והעם? זוהי שעת ההכרעה, ואין אחרת.
