לפני כשנה וחצי, אחרי חופשת קיץ בצפון הארץ, כתבתי טור שעסק בהיעדרותם של חבריי ומכריי משבילי ישראל: "אנחנו מגדלים דור חדש שכמעט לא מכיר את הארץ. הם מכירים את היער השחור, את אגם גארדה ואת יורודיסני, משננים בעל פה את הוראות הבטיחות לפני טיסה, יודעים איפה נמצא סניף ארומה בנתב"ג. אבל את מצפור אוריאל פרץ בהר מירון אינם מכירים. איך יכירו? אין טיסת לואו־קוסט לגליל העליון".
לפני חצי שנה, בחול המועד סוכות ובאמצע סגר, דיווחתי כאן מהצפון הנטוש: "צומת צמח שומם לחלוטין, ומרכז הקניות הסמוך נראה כמו מסצנה של סרט זומבים. הצד המזרחי של הכנרת מלא חופים מוכרזים שכולם נעולים ומשולטים באזהרות קורונה ברורות וחדות".
והנה אנו מסיימים את חול המועד פסח תשפ"א, ושתי הפסקאות הללו, שנכתבו לא מזמן, נראות מגוחכות. עם ישראל גדש השבוע כל פינת חמד ישראלית פנויה או לא פנויה, והסתער על אתרי הנופש מדרום ועד צפון, כראוי למי שלא היה יכול לעשות זאת זמן רב עקב המגפה. במקביל, כמעט לא צצו ברשת החברתית פוסטים נרגשים על חוויית הסדר המדהימה בבית חב"ד איפשהו ברחבי העולם, או תמונות משפחתיות ליד אתר סקי אירופי מושלג כולו אפילו בסוף מרץ, פשוט כי העולם עדיין סגור ברובו, והמגפה עדיין משתוללת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנסור עבאס שומר על עמימות: "אני בגוש אחר"
– המוטציה הישראלית: יותר פייק מאמת
– הבטחה ושברה: הקושיות שיציג ריבלין לראשי המפלגות
היה משובב נפש ומרחיב לב לראות את כל הציוצים, הסטוריז והפוסטים ברשתות החברתיות. מבול של מקומות ואתרים שפתאום גילינו מחדש, או שהכרנו ושמחנו כל כך לחזור אליהם. רק דבר אחד העיב על החגיגיות המתפרצת: פקקי הענק שהשתרכו לאורך כל ימי החג וחול המועד. אם נהיה כנים, זה הדבר שהציק להכי הרבה ישראלים השבוע, כנראה יותר מהשאלה על מי יטיל הנשיא בשבוע הבא את מלאכת הרכבת הממשלה. הרי עד שהדבר יגיע לפתחו של ראובן ריבלין כולם עסוקים בסחרירים, במלחמות התשה תקשורתיות ובניסיונות שקופים ומביכים לשפר עמדות, ואילו אנחנו תקועים בפקק אמיתי ומתיש שמזדחל כאן ועכשיו, כשבשתי השורות האחוריות מצטופפים שלל צאצאים שדואגים להכריז בכל שתי דקות ובקולי קולות על מצבם הקולינרי (אני רעב! אני צמא! שתוק כבר, ילד מעצבן!).
בהחלטה משפחתית שקיבלנו נקבע שנימנע ככל האפשר מהפקקים הצפויים בחול המועד, ודי הצלחנו במשימה. ביום הראשון של חול המועד טיילנו באזור בית־שמש, כלומר נשארנו במרכז. בזמן שגדשתם את כביש שש צפונה או דרומה, השארתם אותנו לבדנו עם עוד כמה משפחות בנחל כרמילה בואכה מערת הנטיפים, הימור שהוכיח את עצמו כמוצלח ביותר. ביום השני נסענו מזרחה, לשביל המעיינות בפארק גיבורות התנ"ך שבגוש טלמונים. לא נעים לומר אבל זו הייתה הפעם הראשונה ב־45 ומשהו שנותיי שהגעתי לאזור, ואיזה כיף שהגעתי. נוף מהמם, פריחה מדהימה, ושכיית חמדה יוצאת דופן עם מים – כל מה שמשפחה צריכה במרחק ארבעים דקות מפתח־תקווה. שבוע לפני כן, ביום הבחירות, נסענו עוד יותר מזרחה, למסלול הנחלים תלכיד־פיראן בבקעת הירדן. גם כאן זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי את המסלול המקסים הנ"ל, וגם הפעם היה זה ללא פקקים.
אבל זה לא מספיק טוב. כלומר, יופי שאין עומסים בדרך לנריה וטלמון, ואחלה שאפשר לנסוע במהירות גבוהה מארבעים קמ"ש באזור מעלה־אפרים ומחולה. בעיית הפקקים המחמירה והולכת היא עניין דחוף שצריך לטפל בו ומהר, אם רק תהיה סוף־סוף ממשלה מתפקדת. אחרת, ברגע שתיפתח שוב האפשרות להיות בחול המועד בחו"ל, רבים וטובים יברחו שוב דרך נתב"ג למקום שאפשר לנוע בו בחופשיות.
ברור, אלה לא רק הפקקים. אלה גם המחירים, וכמובן עצם תחושת החו"ל. אבל תשאלו כל משפחה שהתענתה השבוע כמה שעות בפקק – והיו המון כאלה – העניין הזה יהיה שיקול בפעם הבאה.
אז מה אפשר לעשות? קודם כול, לשווק בכל הכוח את המקומות הידועים פחות למטייל הישראלי. למשל, שביל המעיינות שהיינו בו השבוע בבנימין. חוששני שלא מספיק משפחות רמת־גניות או תל־אביביות – ואתם יודעים מה, גם משפחות דתיות מפתח־תקווה, רעננה וגבעת־שמואל – יודעות בכלל שיש מקום קסום כזה במרחק נסיעה קצר כל כך ממקום מגוריהן. הפניות שהגיעו אליי עם שאלות סקרניות על המקום, אחרי שהעליתי סטורי עם כמה תמונות משם, הוכיחו שהמקום פשוט לא מספיק מוכר.
הדבר נכון גם לגבי עשרות אתרים אחרים ביהודה, שומרון ובנימין. תמיד יהיו טרולים משמאל שיצייצו בתגובה משהו מביך על "כיבוש", אבל הלב של רוב העם הזה נמצא במקום הנכון והוא יגיע, אם רק נגיע אליו ונספר לו על המקום.
ויש עוד מה לעשות. למשל, תחבורה ציבורית בימי חול המועד למוקדי טיול ונופש. בכל שעה עגולה אוטובוס מפתח־תקווה לכנרת. ולגולן. ובכל שעה עגולה אוטובוס בחזרה. ובצפון עצמו – רשת יעילה של קווי מיניבוסים בתדירות גבוהה שמורידים ומעלים נוסעים בתחנות קבועות כמו חניון יהודייה, ברכת המשושים, תחילת המסלול בנחל חרמון ועוד ועוד. אותו הדבר במקומות עתירי מטיילים בדרום.
יש לנו ארץ קטנה ועמוסה, בואו נקל על עצמנו את האפשרות לטייל בה. כולנו נרוויח, ואולי גם הילדים לא יהיו כל כך רעבים כל הזמן. שווה לנסות, לא?
