השם החם ביותר בימים אלו ב"גוש השינוי", השם המכובס החדש שנמצא לקואליציית מתנגדי נתניהו, הוא נפתלי בנט. התקווה להקמת ממשלה בראשות יו"ר ימינה מצאה השבוע ביטוי כמעט מפורש בציוץ רמזני שפרסם גדעון סער, ובו קרא ליאיר לפיד לעצור את איסוף ההמלצות לנשיא. לפיד נקרא "להניח את האגו בצד", ולהתמקד בבניית קואליציה חלופית לזו שנתניהו מנסה לגבש. השם המפורש "בנט" אמנם לא צוין, אבל המסר היה ברור: יש להותיר לו את הזירה, ולא להפריע בניסיונות עקרים להקמת ממשלה בראשות לפיד.
אך בעוד סער ואחרים בגוש מתנגדי נתניהו פועלים במרץ להכתרתו של בנט לראש ממשלה, החתן עצמו אינו ממהר להיכנס לחופה אלא שומר על עמימות. שתיקתו המתמשכת והימנעותו מפעולה פומבית להקמת ממשלה בראשותו זכתה השבוע לכמה פרשנויות, אך נדמה שפתרונה של החידה פשוט: בנט מודע היטב למחיר שישלם על עמידה בראש ממשלת שמאל, ואינו מתכוון ליפול למלכודת הדבש שטומנים לו מתנגדי נתניהו.
כדי להבין מדוע זו מלכודת, יש לחזור למתמטיקה שמאחורי הפוליטיקה. הממשלה שמבקשים להקים אנשי "גוש השינוי" מתבססת על קואליציה של 58 חברי כנסת ממפלגות יש עתיד, כחול לבן, העבודה, ישראל ביתנו, מרצ, תקווה חדשה וימינה. מלבד זאת תזדקק הממשלה הזו לתמיכה מבחוץ של מפלגת רע"ם, או לחלופין לתמיכה חלקית באמצעות הימנעות של חברי הרשימה המשותפת.
במשך מסע הבחירות הבטיחו בנט ואיילת שקד שלא יאפשרו הקמת ממשלת שמאל. שקד אף דיברה בפומבי, לא פעם ולא פעמיים, על "ממשלה עם רוב ימני". אלא שעל הטענה שממשלה עם רוב ימני היא אכן "ממשלת ימין", כפי שטענה שקד, יש לא מעט עוררין; ובממשלה שרוקח בימים אלו סער למען בנט אין רוב ימני, ואפילו לא משהו קרוב לכך. ממשלת לפיד־גנץ־מיכאלי־ליברמן־הורוביץ־סער בראשות בנט תכלול בחישוב הנדיב ביותר 20 ח"כים ממפלגות ימין, ואף זאת רק בהנחה שעדיין אפשר להחשיב את ישראל ביתנו כמפלגת ימין. מי שישלוט בקואליציה באופן מוחלט יהיו מפלגות המרכז והשמאל – יש עתיד, כחול לבן, העבודה ומרצ – שסדר היום המדיני שלהן נטוע עמוק במחוזות השמאל.
כאשר לוקחים בחשבון את הצורך להישען על הימנעות הרשימה המשותפת, הנטייה שמאלה מתחדדת עוד יותר. ממשלה כזו לא תזניק את בנט לצמרת ההנהגה הלאומית, אלא תהיה פח יקוש שעלול לחסל את הקריירה שלו. היא תציב אותו בתפקיד של מי שלקח את מושכות השלטון מהימין והעביר אותם לידי השמאל. מפלגות השמאל, מנגד, לא יאפשרו לבנט לנהל את המדיניות שהוא מעוניין בה, במיוחד כשמאחוריו תעמוד סיעה של שבעה חברי כנסת בלבד. אם בנט ימצא את עצמו בתפקיד קבלן הביצוע של השמאל, חלומו להנהיג פעם את הימין הישראלי יספוג מכה אנושה.
הממשלה היחידה שכדאי לו להקים, אם בכלל, תצטרך להיות בעלת אופי ימני פי כמה, ובאופן פרדוקסלי יהיה עליו לפרק תחילה את גוש הימין הקיים כדי להקים אותה. דא עקא, הגוש שחברות בו הליכוד, ש"ס, יהדות התורה והציונות הדתית עדיין יציב וחזק, ונכון לשלב הנוכחי איננו בר פירוק. רק אם ראש הממשלה נתניהו יקבל לידיו את המנדט להרכבת הממשלה וייכשל שוב במשימה, הדבק הפנימי של גוש הימין עשוי להתפורר. במקרה כזה יוכל בנט לגייס לממשלה בראשותו לפחות אחת משתי המפלגות החרדיות, ואולי גם את מפלגת הציונות הדתית ללא ספיחי עוצמה ונועם. רק אז יוכל למצב את עצמו כמועמד שיוצר גשר של ממש בין עמדות וקטבים – בין לפיד לליצמן, בין סמוטריץ' לגנץ ובין דרעי למרב מיכאלי. ממשלה כזו תהיה קשה מאוד לניהול, אולם היא תמצב את בנט כמנהיג בליגה הלאומית.
מאחר שכל זה לא יתרחש לפני שנתניהו יקבל את המנדט להרכבת הממשלה וייכשל, בנט אינו פועל למנוע מנתניהו לקבל את המנדט. זו לא אוזלת יד אלא פוליטיקה מחושבת. גם אם הקמת ממשלת שמאל בראשות בנט היא משימה אפשרית, לא כדאי ליו"ר ימינה לשחק במשחק הזה. בטווח הקצר הוא אולי יזניק את מניותיו, אך בתוך זמן קצר ימצא את עצמו בלי ממשלה, בלי מפלגה, וכנראה גם ללא קהל בוחרים.
פגיעה במוסד הנשיאות
המתקפה החריפה של בכירי הליכוד השבוע על נשיא המדינה ראובן ריבלין אולי לא הייתה חכמה במיוחד, אך קשה לא לגלות הבנה למניעיה. נראה שככל שקץ כהונתו של ריבלין מתקרב, כך הוא מתקשה לשמור לעצמו את עמדותיו בנוגע לראש הממשלה נתניהו ולהסתיר את רצונו העז בהוצאתו מבלפור. כאשר הנשיא קרא שלשום "לחיבורים לא שגרתיים, לשיתופי פעולה חוצי־מגזרים, לעבודה עניינית ומסורה למען אזרחי ישראל כולם", היה קשה לא להבין את המשמעות הפוליטית של הדברים ולזהות את כיוון הרוח. בליכוד חושדים גם בטוהר הכוונה הגלומה באמירת ריבלין ש"השיקול המרכזי שינחה אותי בבחירת המועמד שאטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה הוא סיכוייו של חבר הכנסת הנבחר להרכיב ממשלה שתזכה לאמון הכנסת". יש בהחלט יסוד לחשש בליכוד שזהו רמז לכך שנתניהו לא יזכה בשבוע הבא לקבל את המנדט להרכבת הממשלה.
אפשר להבין לליבו של ריבלין, לנוכח ההיסטוריה האישית שלו עם נתניהו, אך אי אפשר לקבל את הפוליטיזציה שהוא מוביל אליה את מוסד הנשיאות. בעוד חודשים אחדים יסיים ריבלין את כהונתו, ובעקבות התבטאויות כמו זו שהשמיע השבוע הוא עשוי להיזכר כמי שפגע יותר מכל נשיא אחר באמון הציבור במוסד הנשיאות.
