ובכן, חזרנו. אחרי שלושה חודשים של אובדן עשתונות ויום אחד שהוקדש כולו לקריאות הגעוואלד, יצאנו בדיוק כמו שנכנסנו: בלי ממשלה, בלי כנסת מתפקדת, ובלי סיכוי אמיתי שמשהו ישתפר בזמן הקרוב. אם ההגדרה לשיגעון היא עשיית אותו הדבר שוב ושוב בתקווה לתוצאה שונה, מדינת ישראל כבר מזמן הייתה צריכה להתאשפז בכפייה.
אבל בניגוד לשיממון הצפוי של הסבבים הקודמים, זכינו הפעם לטוויסט קטן ומעניין בדמותו של רופא שיניים ערבי ממע'אר. לא משנה מה דעתכם עליו, נאומו של מנסור עבאס היה רגע מכונן בתוכנית הריאליטי הקרויה "פוליטיקה ישראלית". כל מה שהיה חסר ברגעים המותחים האלה זה שעבאס ישלוף ורד, ייעמד מול המתמודדים על ראשות הממשלה, ולאחר נאום נרגש שיסכם את ההתפתחות הרגשית העמוקה שעבר בעונה הזו, יעניק את הפרח למי שהוא חפץ בו.
המוזיקה הסוחפת הייתה מגיעה לקרשנדו והקהל היה קם על רגליו בצהלה. המתמודדים שהפסידו היו מוחאים כפיים בנימוס ומחייכים חיוכים גדולים מדי. בני משפחתו של עבאס היו מוחים דמעות מעיניהם נוכח החיבור המרגש שלו עם בחירת ליבו. אסי עזר היה מודה לקהל על עוד עונה מרגשת, ומזכיר לנו שהעונה הבאה תיפתח כבר באוגוסט.
הבעיה היא שלתוכניות ריאליטי, בניגוד לפוליטיקה שלנו, יש קטע. הפורמט המהודק מוודא שיש מספר ברור של מועמדים, משימות מובהקות שעליהם לבצע, ולבסוף, מנצח אחד מובהק שזוכה בפרס, בכסף, בכתר או בזכות לא למות במבוך. המפיק הממוצע של תוכנית הבישול התחרותית השפלה ביותר מבין היטב את מה שכנראה נשגב מבינתם של נבחרי ציבור שממשיכים לחזור על אותם צעדים שוב ושוב, כמו אדם שדופק את הראש בדלת פלדלת בניסיון להיכנס לבית שכל חלונותיו פתוחים לרווחה.
כמה פעמים עוד נצטרך לעבור את הסיוט הזה? כמה מערכות בחירות צריכות להסתיים בתיקו לפני שמשהו – כלשהו – ישתנה? נניח בצד את שינוי שיטת בחירות, שנראה כמו מהלך מורכב מדי לנבחרי הציבור שלנו, שיהיה מפתיע לגלות שהם מסוגלים לקשור נעליים בלי חוברת הוראות. בואו נדבר על משהו פשוט יותר, אך זר להם באותה מידה: ויתור על הבטחות בחירות.
כפי שהבחינה מעל פיקסלי אתר זה עמיתתי דנה בצלאל, בשנים האחרונות היינו עדים לאינפלציה מטורפת של השימוש במילה "אגו" – בכל המקרים, כמובן, על ידי פוליטיקאים שמבהירים שבניגוד ליריביהם, הם מוכנים לשים בצד את שאיפותיהם האישיות ("אגו" בפיהם, כי מילים זה קשה) כדי לנצח את נתניהו ולהקים ממשלה חלופית.
וכמו בכל פעם שאדם מכריז בקול שהוא יעשה משהו – זה לא נשמע אמין בכלל. אף אחד לא "שם בצד את האגו" באף מערכת בחירות ישראלית. הגנצים והסערים בסך הכול עושים את מה שכל פוליטיקאי עשה מאז קום המדינה: מנסים למקסם את הכוח הפוליטי שלהם. במילים אחרות – עושים מה שהכי טוב בשבילם. העניין הוא שאחרי ארבע מערכות בחירות נראה שהגענו לשלב בו המשך הסירוב להתגמש דומה לנוסע בספינה שמתחיל להכות ברצפת חדרו בגרזן: בטווח הקצר מאוד יהיה לו הרבה יותר מקום. בטווח הארוך קצת יותר, כולם יטבעו בכל מקרה.
אותו דבר יכול להיאמר על נתניהו. גם כן במקור ראשון, הציע העורך הראשי חגי סגל שהפתרון הטוב ביותר הוא לשלוח את ראש הממשלה לבית הנשיא, ולשחרר בכך את הפקק הפוליטי. סביר מאוד שזה היה פותר את הבעיה, לא סביר שזה יקרה, אבל בסופו של דבר הדרישה לוויתור מצד הליכוד תמיד תהיה חלשה יותר מאשר מהצד השני. כי בניגוד לחברי "גוש השינוי", מפלגתו של נתניהו לא אומרת שהשמיים יפלו והמדינה תיחרב אם לא תקום ממשלה יציבה.
תגידו "בסדר, אבל הקמת ממשלה עם נתניהו היא בדיוק מה שהם לא רוצים". נכון, אבל במציאות הנוכחית, למרות שהעובדה הזו מוציאה אותם מדעתם, בנימין נתניהו כשיר להיות ראש ממשלה בדיוק כמו כל אדם אחר. החוק, אותו מושג שחברי הגוש נשבעים שכל רצונם הוא לשמרו, ברור מאוד בעניין הזה. לכן, כל הטענות נגד נתניהו – מוצדקות או לא – תמיד ייתקלו במענה אחד: לדבריכם, נתניהו לא מוכן להתפשר כדי להציל את המדינה מאסון, אבל אתם תעשו הכול כדי לשמר אותה. אז יאללה, תתאחדו לגוש, תפנו לליכוד עם דרישות ברורות לתיקים וועדות (אבל לא לרוטציה), ותעשו מה שאתם יכולים כדי לייצב את המצב – אולי אפילו להתחיל לתקן את השיטה.
בניגוד לגוש הידוענים של כחול לבן, בין תקווה חדשה לימינה יש מספיק אנשים מנוסים בפוליטיקה שידעו היטב איך להסתדר עם התרגילים של הליכוד. האם זה מושלם? לא. האם זה יעניק למדינה טיפה יציבות? ייתכן. האם זה יקרה? אין סיכוי.
עד לעונה הבאה.
