כשמחברי ההגדה של פסח בחרו לכלול את עלילות התינוקת האסופית המדממת מספר יחזקאל, הם המשיכו את הקו הפרשני של חז"ל, המתארים את יציאת מצרים כתהליך לידה. כבר ספר שמות רצוף בתמונות לידה: המיילדות העבריות, לידת משה ומשייתו מהתיבה, יציאת בני ישראל דרך הדם המרוח על המזוזות, מעבר בתעלת הלידה במים שהפכו לחרבה, ועוד. המדרש בחר בדימוי ציורי: "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי – כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה".
המקובלים פיתחו את התמה הזו בכיוון פסיכולוגי: העובר נמצא במצב של "מוחין דקטנות", כלומר בתודעה ילדית־אינפנטילית, צרה ומצומצמת. בני ישראל, כלאוֹם במצב עוּבָּרי, לא חיו בתודעה של בני חורין והתקשו לקבל את הבשורה של משה. זמן רב יעבור עד שייגמלו ממנטליות של עבדים, ויתפתחו מ"עיבור" אל "יניקה" ו"מוחין".
הפירוש הזה מעלה קושיה גדולה, שהרי החירות קשה ותובענית, ובלי מודעות מפותחת ובוגרת קשה עד בלתי אפשרי לשאת במחיריה. המדרש מספר שאפילו המלאכים תהו על הבחירה להעניק לבני ישראל את הזכות והחובה שבחיי חירות, שהרי "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". המלאכים מהדהדים את השאלה: כיצד להקנות חירות למי שלא רוצה או מסוגל לקחת אותה?
התשובה היא שבמצב מתוקן הדעת היא תנאי לחירות, אבל לא תמיד. לעיתים תבונה של אדם בוגר ש"ראה הכל" מחוללת קיבעון ותקיעוּת וחוסמת התפתחות. לפעמים האדם הוא תקרת הזכוכית של עצמו: הטראומות, הפחדים והשנאות שלו לא מאפשרים לו להתגבר על משקעים ולנוע. רק פִרמוט ואיפוס של המערכת, רק שחזור תודעה ילדותית־ראשונית, יאפשרו להיחלץ מן המיצר. לפעמים "מוחין דקטנות" הם תנאי ללידה מחדש.
הלימבו הפוליטי שמדינת ישראל נתונה בו הוא המחשה טובה לכך. מדינה שלמה תקועה שנתיים בלי תקציב ובלי ממשלה מתפקדת, תקועה בסכיזופרניה אישיותית ומנוהלת בידי פוליטיקאים שמערכת ההפעלה שלהם מוגבלת לשאלה אחת: רק ביבי או רק לא ביבי.
בתוך הטירוף הזה המציאות לא ממתינה לנו, וממשיכה לזמן איומים והזדמנויות. מנסור עבאס לדוגמה. בימים כתיקונם היה מקום לדון בבשורה שמציעים ערבים ישראלים המעוניינים בשותפות אזרחית, ולנהל משא ומתן על הגבולות: תקציבים לחינוך ופיתוח כן, ביטול חוק קמיניץ או חוק הלאום לא. אבל שיח כזה לא יכול להתנהל כששאלת ביבי תופסת את כל המסך ולא משאירה פיקסל אחד פנוי.
המצב הזה מסוכן לכלכלה. מסוכן לביטחון. מסוכן למדינה. בעתיד יתווכחו ההיסטוריונים אם עידן נתניהו היה הטוב שבזמנים או הרע שבזמנים, אביב של תקווה או חורפו של ייאוש. כרגע מטרת־העל היא להפסיק לעסוק בשאלה הזו. כרגע המשימה היא לחלץ את המדינה מן המיצר, גם אם צריך לעבור דרך דם וכאב.
כל נבחר ציבור שחש אחריות מזערית למדינה הזו חייב להסכים על עיקרון אחד: התנגדות נחרצת לבחירות חמישיות. ממשלה מתפקדת חייבת לקום, גם אם הנגזרת היא שתקום כאן ממשלה של "מוחין דקטנות", שאין בה הסכמה על כלום ושום דבר. ממשלה שכל מה שתוכל לעשות יהיה העברת תקציב והצלת הכלכלה, ושמירה על סטטוס־קוו מתסכל בשאלות הגדולות עד יעבור זעם.
כאשר אנשים חכמים נתקעים בתוך הקורים של עצמם, צריך לחשוב על פתרון מעשי יעיל, גם אם הוא "טיפש" ולא מתוחכם. מערכת פוליטית שאיבדה את היכולת לנהל שיחה על ערכים ומדיניות, חייבת להציל את עצמה באמצעות רדוקציה למכנה המשותף הנמוך ביותר – שמירה על תפקוד מזערי. זוהי חירות קטנה, עלובה, כזו שנאלצת לוותר על חזון גדול ושאיפות גדולות. אבל זוהי החירות היחידה האפשרית במצב הזה. החלופה היא המשך השעבוד לטירוף של עצמנו.
