לפני כחודש הודיע משרד ההגנה הסעודי על מהפכה: נשים תוכלנה להתגייס לצבא. החלטה זו היא חלק ממגמה ההולכת ומתרחבת בשנים האחרונות, שבמסגרתה השלטון מעניק לנשים זכויות יסוד שניטלו מהן מאז נוסדה הממלכה, ובהן הזכות לנהוג, הזכות לצאת מחוץ לגבולות המדינה ללא אישור האפוטרופוס שלהן, ועוד. בהובלתו ובהנחייתו של יורש העצר מוחמד בן־סלמאן, חלה מהפכה במעמד הנשים, אשר השפעותיה ניכרות הרבה מעבר להיבט המגדרי.
כדי להבין את גודל השינוי, יש להכיר את המציאות שקדמה לו: לאורך השנים הממסד הדתי בסעודיה, בגיבוי בית המלוכה, ראה בנשים דמויות חסרות זהות, והנהיג מנגנון אפוטרופסות המנציח את העליונות הגברית, תוך שלילה כמעט מוחלטת של רצון האישה. כל אישה הייתה נתונה, מיום היוולדה ועד יום מותה, לשליטתו המוחלטת של האפוטרופוס שלה – בין אם הוא אביה, בעלה או לעיתים אפילו בנה הקטין. היא נדרשה לאישורו בהחלטות קטנות כגדולות, גם כאשר הפכה לרעיה ואם.
מציאות זו הגבילה את חופש ההחלטה של האישה והנציחה את מעמדה כקטינה הנזקקת לחסותו ושמירתו של הגבר. יתרה מכך, איכות חייה הייתה תלויה באופן כמעט מוחלט באישיותו ובתפיסת עולמו של האפוטרופוס שלה, שבמקרים רבים אחז בדעות שמרניות ונוקשות שהפכו אותה לאסירה בביתה.
האישה הסעודית לא יכלה במרבית המקרים לבחור באופן עצמאי את בן זוגה, וההחלטה לצד מי תחיה הייתה נתונה בידי משפחתה, ובעיקר אביה. נישואיה הוכרעו במסגרת שידוכים, כאשר השיקולים המובילים לבחירת הבעל לא היו בהכרח אופיו ומזגו, כי אם השתייכותו השבטית ומעמדו הכלכלי. נשים רבות דיווחו על מסכת איומה של התעללויות פיזיות, מילוליות ומיניות מצד בני זוגן, מבלי יכולת ממשית לחלץ את עצמן ממוסד הנישואים.
יורש העצר מקדם שוויון לנשים הסעודיות, אך בה בעת אחראי לכליאתה האכזרית של מנהיגת מאבק הנשים למען זכותן לנהוג, לוג׳יין אל־הד׳לול
גם מנעד אפשרויות התעסוקה שהיה פתוח בפני נשים היה מצומצם ומוגבל, והתמקד בעבודות הקרובות לבית ושאינן מערערות ומאתגרות את הקודים התרבותיים, זאת אף שמספר הנשים המשכילות בסעודיה עולה על הגברים. יתרה מכך, עד ליוני 2018 החזיקה סעודיה בתואר המפוקפק של המדינה היחידה בעולם שבה אסור לנשים לנהוג, בשל החשש של גורמים שמרניים כי הסרת האיסור תוביל להפקרות נשית ולהידרדרות מוסרית של החברה הסעודית.
זרועותיו הארוכות של הממסד הדתי חדרו גם לקודי הלבוש. במסגרת הפרשנות הייחודית לחוקי השריעה, נשים נאלצו לכסות את גופן מכף רגל ועד ראש מרגע שהגיעו לבגרות מינית, למעט פתח לעיניהן. לצד נשים הרואות בלבוש זה ביטוי לאדיקותן הדתית, נשים רבות ראו בו כמוחק את זהותן האנושית.
במהלך שנות קיומה של הממלכה היו מקרים ספורים של נשים שהעזו למרוד במוסכמות, וקראו לשינוי. חלקן עשו זאת בדל"ת אמותיהן, תוך סירוב לציווי כזה או אחר, וחלקן בחרו למחות בזירה הציבורית, לעיתים תוך סיכון חייהן. אחת המחאות האלה התקיימה בנובמבר 1990, כאשר כחמישים נשים סעודיות התכנסו ברחובות ריאד הבירה והחלו לנהוג ברכביהן המשפחתיים, בניגוד מוחלט למקובל. הן נעצרו והוטלו עליהן עונשים כבדים, עד כדי פיטורים ממקום העבודה ואיום לשלול את אזרחותן. מחאה זו אמנם דעכה במהרה, אך תודות לנשים שצילמו עצמן נוהגות מעת לעת והעלו את התמונות לרשתות החברתיות, הדרישה לאפשר לנשים לנהוג לא ירדה מסדר היום הציבורי.
כניסת האינטרנט והרשתות החברתיות לממלכה הסגורה מינפה, קידמה ושכללה את המאבק הנשי לזכויות. נשים בחרו להביע את מורת רוחן ממצבן בחברה בדרכים מגוונות, החל מסירוב להתחתן בשידוך וכלה בקידום קמפיינים נגד אלימות במשפחה. באופן זה קולן של הנשים נשמע לא רק בשיחות סגורות, אלא זלג לעבר המרחב הציבורי. במהרה צמחה המדיה החברתית לכלי יעיל להעברת מסרים בדבר שחרור האישה משליטתו הדומיננטית של הגבר.
ארוכה הדרך לחירות
לצד המהפך שחוללו הרשתות החברתיות במעמד הנשים, גורמים נוספים שיחקו תפקיד חשוב. ״האביב הערבי״ שפרץ ב־2011, הוביל לנפילת משטרים ותיקים בעולם הערבי והטיל צל כבד על עתידו הפוליטי של בית המלוכה. ככל הנראה היה זה החשש מפני התקוממות עממית שהוביל את המלך המנוח עבדאללה לאפשר לנשים להצביע בבחירות לרשויות המקומיות (הבחירות היחידות שמתקיימות בסעודיה). ההנחה הייתה שמתן זכות זו לנשים תפחית את הזעם הציבורי על אופיו הסמכותני של השלטון.
בדומה להחלטות שקדמו לה, הפער בין הציפיות הגבוהות למימוש היה גדול. כך, למשל, חלק מהנשים שהציגו את מועמדותן לחברות מועצה נפסלו על ידי השלטון בשל היותן פעילות למען זכויות אדם. זאת ועוד, העובדה שנשים לא יכלו לנהוג באותה עת, מנעה מרבות מהן את האפשרות להגיע לקלפי ולממש את זכותן לבחור.
לא אחת נטען כי עמדותיו הליברליות של יורש העצר מוחמד בן־סלמאן הן שהובילו לשינוי. אין ספק שהייתה לכך תרומה משמעותית, אך יותר מכול הייתה זו ההבנה שדיכוי נשים פוגע לא רק בנשים אלא בחברה בכללותה, בדימוי המדינה ובחוסנו הפוליטי של השליט. בית המלוכה ספג ביקורת קשה מגורמים שונים במערב על יחסו המחפיר כלפי נשים, ולעיתים ביקורת זו אף התפתחה לכדי משבר דיפלומטי.
ההחלטה על שחרור הנשים מכבלי השמרנות הדתית הנוקשה העניקה לבן־סלמאן נקודות זכות, במיוחד בארה"ב, ולעיתים אף הובילה להעלמת עין מעוולות אחרות שהיה אחראי להן.
ברמה הפנים־מדינתית, שילוב הנשים בשוק העבודה הפחית את התלות בעובדים זרים, ואפשר ניצול יעיל של כוח עבודה שאפתני, משכיל ומקצועי. תרומתן הכלכלית למשפחה הפחיתה את העומס הכבד שהוטל על כתפי הגבר כמפרנס יחיד. יתרה מכך, יורש העצר הפך לדמות נערצת בעיני רבים בחברה הסעודית בזכות מדיניותו כלפי נשים.
למעשה, השינוי במעמד האישה הוא שילוב של בשלות החברה שמאסה בדיכוי, לצד מנהיג שזיהה את התועלות הגלומות בכך. שינוי זה מוצא ביטוי במסגרות המשפחתיות ובמרחב הציבורי, כמו גם בחקיקה תקדימית (חוק נגד נישואי קטינים, אלימות במשפחה, הטרדות מיניות ועוד).
אלא שעל הצלחתו של תהליך זה מאפילה המציאות המורכבת: יורש העצר ייזכר לעד בזכות קידום הנשים הסעודיות לעבר השוויון המיוחל, אך בה בעת כמי שאחראי לכליאתה האכזרית של מנהיגת מאבק הנשים למען זכותן לנהוג, לוג׳יין אל־הד׳לול, והפיכתה מגיבורת תרבות לאויבת המדינה.
הדואליות הזו מצביעה על כך שהתהליך רחוק מלהסתיים. המסר שהעביר מוחמד בן־סלמאן ביחסו המחפיר ללוג׳יין היה חד וברור: בממלכה הסעודית אין מקום לארגוני זכויות אדם, לרבות ארגוני נשים. קצב הזכויות וסוגן שיינתנו לנשים אינם פונקציה של לחץ מקומי, אלא של החלטה בלעדית של העומד בראש מנגנון השלטון.
גם בעידן המהפכה, המאבק הנשי מתנהל ברובו באופן שקט וסמוי מהעין, ולא פעם הוא מורכב מפסיפס של החלטות אישיות של נשים המסרבות להמשיך ולחיות בהתאם לתכתיביה של תרבות מדכאת ומשפילה. מטבע הדברים הוא ממוקד בנשים, אך למעשה הוא עוסק בזהותה של החברה הסעודית, שנמצאת בצומת דרכים וצריכה לבחון מחדש את הנחות היסוד שלה. הצלחת המאבק תיקבע לא רק בחוקים חדשים למען שוויון מגדרי, אלא גם ובעיקר בנכונות החברה לאמץ את המציאות המשתנה.
ללא הפנמה עמוקה של ערך השוויון במסגרת המשפחתית, השבטית והחברתית, החוקים התקדימיים יישארו אותיות מתות.
ד״ר מיכל יערי היא מומחית למדינות המפרץ באוניברסיטה העברית, באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת בן־גוריון
לאן צועדת מדינת הציר המרכזי במזרח התיכון?
לכתבות נוספות בגיליון לחצו כאן
