מערכת המשפט הסעודית נמצאת כיום בצומת מכריע, בהיותה מושפעת מתהליכים העוברים על הממלכה: חילופי דורות בהנהגה, תמורות כלכליות וחברתיות, ושינויים בתפיסות המגדריות.
בשונה ממרבית המדינות בעולם, בסעודיה אין חוקה כתובה, ולמעשה ה"חוקה" היא ההלכה האסלאמית (השריעה) בנוסח הווהאבי שלה, המחייב לפסוק רק על פי הקוראן וה"סונה" (המסורות מתקופת הנביא מוחמד), כאשר מדי פעם משתרבבים לפסיקה מנהגים שבטיים. במקביל, כאשר מדובר בסוגיות מודרניות כגון טכנולוגיה, ממשל ודיני עבודה, מתקינה הממשלה תקנות רלוונטיות, אשר כמובן אינן יכולות לסתור את השריעה.
מערכת המשפט הסעודית היא מערכת לא שוויונית באופן מובנה: בני משפחת המלוכה חסינים דה־פקטו מהעמדה לדין; עובדים זרים ששכרם מולן או לא משולם, לא יעזו בדרך כלל לתבוע את המגיע להם בבית דין סעודי מחשש שיבולע להם; ונשים, אף שמ־2019 אינן מחויבות בליווי של קרוב משפחה ממין זכר בעת פנייה לרשויות, עדיין מופלות לרעה בבתי המשפט.
יתרה מכך, בתיקים פליליים, עורכי הדין המייצגים נאשמים אינם עושים זאת בלהיטות יתר, בשל פחדם מהקאדי היושב בדין. המערכת אמנם מאפשרת לנאשם פלילי לערער על גזר דינו בפני המלך, בפרט אם מדובר בגזר דין מוות, אולם הליך ה"ערעור" אינו כולל דיון משפטי שבו הנאשם קורא תיגר על החלטת בית הדין ומנסה להוכיח את חפותו, אלא הוא למעשה הליך של בקשת חנינה או רחמים.
עקב האכילס המשמעותי ביותר במערכת המשפט הסעודית הוא היותה מערכת נעדרת קודיפיקציה. כל קאדי יכול לפרש את השריעה כראות עיניו בעת שהוא דן בתיק נתון, ואף אינו מחויב לנהל את המשפט על פי דיני ראיות מסודרים. מציאות זו מקשה לא רק על אזרחי הממלכה הבאים במגע עם מערכת המשפט, אלא גם על אנשי עסקים ומשקיעים זרים, בבואם לבקש סעדים באכיפת חוזים.
כך למשל, גורם זר המבקש מבית משפט סעודי לפסוק לטובתו פיצויים על הפרת חוזה מצד חברה מקומית, לא רק שייתקל בקשיים ניכרים בעצם הגישה למערכת המשפט, אלא גם יהיה מוגבל בדרישותיו. הוא לא יוכל, למשל, לתבוע פיצויים על נזקים עתידיים הנובעים מהפרת החוזה, כיוון שהדבר עשוי להתפרש על ידי הקאדי שיֵשב בדין כדרישה לפיצוי ספקולטיבי, דבר האסור באיסור חמור על פי הקוראן, בשל האיסור על גביית ריביות.
כל קאדי יכול לפרש את השריעה כראות עיניו, ואף אינו מחויב לדיני ראיות מסודרים. מציאות זו מקשה לא רק על אזרחי הממלכה, אלא גם על אנשי עסקים ומשקיעים זרים
בעקבות הצטברות תרעומת מבית ומחוץ על היות מערכת המשפט הסעודית איטית, ארכאית וכאוטית, נוצר צורך להנהיג בה רפורמות. הסנוניות הראשונות נראו בתקופת שלטונו של המלך הקודם, עבדאללה, שהחל מ־2008 יזם רפורמות בדמות הקמת בית משפט עליון, חלוקת בתי הדין השרעים לתחומי התמחות (פלילי, מסחרי, דיני אישות ודיני עבודה), הקמת בתי משפט לערעורים ב־13 מחוזות הממלכה, והקמת בתי משפט מיוחדים, כולל בית דין לזכויות אדם.
ביצוע רפורמות בנושאים מהותיים בסעודיה היה תמיד נושא בעייתי, בשל כוחם הרב של אנשי הדת. לפיכך הרפורמות בתקופת עבדאללה נעשו באופן איטי, עקב בצד אגודל, תוך ניסיון להגיע להסכמות עם אנשי הדת. אך כיום כללי המשחק השתנו. "האיש החזק" בממלכה והשליט בפועל הוא יורש העצר הצעיר מוחמד בן־סלמאן, יליד 1985, בנו המועדף של המלך הקשיש והחולה סלמאן. יורש העצר, שבארבע השנים האחרונות צבר כוח ביצועי חסר תקדים, מחולל שינויים ורפורמות בכל תחומי החיים בקצב שלא היה כמותו בעשורים האחרונים, מבלי להיוועץ יתר על המידה בגורמי הכוח המסורתיים ובפרט בבכירי הממסד הדתי, שרבים מהם מבוגרים ממנו בעשרות שנים.
ללא פרות קדושות
ציפור הנפש של יורש העצר היא "חזון סעודיה 2030" – מסמך שראה אור באפריל 2016 ובו מפורטים יעדים שעל הממלכה להשיג כדי להפוך למדינה חזקה ומשפיעה. בין עיקרי החזון: צמצום התלות בנפט, גיוון הכלכלה, עידוד המגזר הפרטי, פיתוח התיירות, התעשייה וההייטק, צמצום משמעותי של ממדי האבטלה, הגברת התחרותיות ושיפור משמעותי באיכות החיים של התושבים.
כדי לממש זאת, ובעיקר בשביל למשוך משקיעים ולעודד את המגזר הפרטי, מקדם יורש העצר רפורמות במערכת המשפט. עד כה עיקר הצלחתו הייתה בתחום פישוט ההליכים וצמצום סיווגי התיקים מ־1,300 סיווגים ל־300 בלבד. אלא שיורש העצר אינו מסתפק בכך, ובכוונתו להחיל כבר במהלך השנה הנוכחית רפורמות משמעותיות יותר כגון ניסוח חוקים ברורים בתחום המסחר, המעמד האישי, המשפט הפלילי ודיני הראיות, במטרה להפוך את מערכת המשפט למהימנה, יעילה וצודקת ובעיקר לכזו הפועלת לפי קודיפיקציה ברורה ושקיפות.
הצלחת הרפורמות תלויה במידה רבה באופי היחסים בין יורש העצר לממסד הדתי בממלכה, שצפוי להתנגד לשינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט, בשל הסכנה הטמונה בהם למעמד אנשי הדת, ולהקשות על יישומם. עם זאת, רבים מהם מבינים שהמצב השתנה ושרוב האיזונים והבלמים שהיו קיימים בינם ובין משפחת המלוכה, פינו מקומם למציאות שבה יש ליורש העצר סמכויות רחבות מאוד המעניקות לו שליטה מוחלטת על הכלכלה ועל מנגנוני הביטחון.
אנשי הדת יודעים שלמוחמד בן־סלמאן אין פרות קדושות, ושהוא נכון לנקוט נגד מתנגדיו מהלכים אגרסיביים, כמו גל המעצרים המתוקשר מנובמבר 2017, שבמסגרתו הורה לעצור נסיכים, מיליארדרים, קצינים ואנשי דת במסגרת מה שכינה "המלחמה בשחיתות". זכור להם היטב גם מה עלה בגורלו של העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, תומך האחים המוסלמים ומתנגד חריף של יורש העצר, אשר על פי דו"ח המודיעין האמריקני שפורסם לאחרונה, נרצח באיסטנבול באוקטובר 2018 בהוראת בן־סלמאן.
המרכיב השני בשאלת הרפורמות המשפטיות הוא מבחן התיאוריה לעומת הביצוע. בסעודיה קיים פער משמעותי בין הצהרות וכוונות לביצוע בפועל. על חזון סעודיה 2030, למשל, נשפכו הררי מילים והצהרות, כולל על פרויקט הדגל של החזון – העיר העתידנית ניאום, שבה אמורה לשרור מערכת חוקים, מיסוי ומשפט מודרניים, שונים מאלו הקיימים בסעודיה. אולם בפועל הדברים מתקדמים בעצלתיים. כיום יותר ויותר מומחים זרים סבורים שחזון 2030 הוא במקרה הטוב יומרני מדי, ובמקרה הגרוע – פנטזיה.
לפיכך, אף שמערכת המשפט הסעודית זקוקה, בעיני מקומיים וזרים כאחד, לרפורמות מקיפות, והגם שניצנים שלהן כבר החלו להופיע בשנים האחרונות, מכאן ועד הפיכת מערכת המשפט הסעודית למערכת מסודרת, שקופה, יעילה, עצמאית ושוויונית – הדרך ארוכה ורבה. קצב הרפורמות ומהותן ייקבע לא רק על פי שאיפותיו של יורש העצר או על פי מידת ההתנגדות שיגלו אנשי הדת, אלא גם על פי התפתחויות כלכליות, מדיניות, דמוגרפיות וחברתיות שעליהן אין לשלטונות או לאנשי הדת שליטה.
ד"ר נחום שילה הוא מומחה לסעודיה ולמדינות המפרץ, וכן בעלים ומייסד של חברת המודיעין העסקי "גלובל אוסינט"
לאן צועדת מדינת הציר המרכזי במזרח התיכון?
לכתבות נוספות בגיליון לחצו כאן
