בשבוע האחרון התחוללה דרמה לא שגרתית אצל שכנתנו ממזרח, "הממלכה הירדנית ההאשמית". בעת כתיבת שורות אלו כנראה הגיעה לסופה החיובי כשהמורד במלכות נכנע וחזר בו מכוונתו לאתגר את הוד מלכותו, המלך עבדאללה השני.
מה שקרה פשוט לכאורה: הרמטכ"ל הירדני הגיע לביתו של הנסיך חמזה בן חוסיין, אחיו למחצה של המלך, והודיע לו שמוטל עליו מעצר בית והוא מנותק מהטלפון, מהאימייל ומהאינטרנט. ויכוח התעורר והנסיך דרש מהרמטכ"ל לצאת מביתו. אז הקליט הנסיך נאום קצר שהוברח מביתו ושודר על ידי הבי־בי־סי.
בהמשך מינה המלך את דודו, הנסיך חסן בן טלאל, להיות בורר בבעיה המשפחתית והיא נפתרה כשהנסיך חמזה חתם על מכתב בו הוא מחדש את שבועת האמונים שלו למלך ולבנו יורש העצר, חוסיין בן עבדאללה, והעניינים חזרו למסלולם.
השאלות העולות מהפרשה הן: האם הבעיה אכן נפתרה? האם נעלמו הסיבות לה? האם יש אפשרות שבעיה דומה תפרוץ בעתיד? האם השלטון בממלכה יציב? ומה משמעות עניינים אלה לגבי ישראל?
כדי לענות עליהן אנחנו צריכים לעמוד על מספר עניינים המצויים בבסיסה של הממלכה.
ירדן מורכבת (באופן פשטני) משלושה מרכיבים: בית המלוכה, המיעוט הבדואי והרוב הפלסטיני. בית המלוכה הוא קבוצה סגורה של כמה עשרות אנשים, שהגברים בה הם צאצאי עבדאללה בן חוסיין (1882-1951) שיסד את האמירות (לימים הממלכה) בחסדי הבריטים אחרי שהביסו את האימפריה העות'מנית וחילקו את שטחיהם במזרח התיכון לעיראק, אמירות עבר הירדן ו"פלשתינה-ארץ ישראל".
חשוב לזכור: עבדאללה היה בנו של השריף חוסיין בן עלי, שליט החיג'אז (מערב חצי האי ערב) ושומר המקומות הקדושים, מכה ומדינה, צאצא ישיר של משפחת האשם, משפחת הנביא מוחמד, ומכאן נובע שמה של הממלכה ההאשמית. שם זה נועד לתת לה את הייחוס המכובד ביותר שקיים בעולם האסלאמי ובכך להעניק לגיטימציה לשלטונה.
אלא שהמשפחה סולקה מהחיג'אז בשנת 1924 על ידי עבד אלעזיז אבן סעוד, מייסד הממלכה הסעודית, שכבש את המקום ומינה עצמו לשומר המקומות הקדושים. הבריטים הציעו לבנו, עבדאללה, להיות האמיר של אמירות עבר הירדן, ולאחיו פייסל להיות מלך ממלכת עיראק.
עובדות היסטוריות אלה חשובות עד ימינו, שכן הזיכרון ההיסטורי של בני האזור לא שוכח שהמשפחה השלטת בירדן איננה בת המקום אלא משפחה זרה שהגיעה לירדן בחסדי הבריטים, "הנוצרים אוכלי החזירים ושותי היין", שהשליטו אותה על תושבי המקום. תחושה זו לא נעלמה והיא מעיבה על הלגיטימיות של שלטונה באופן תמידי.
עניין נוסף הנובע מההיסטוריה הזו הוא העננה המעיבה באופן קבוע על היחסים בין המשפחה השלטת בירדן ובין משפחת המלוכה בסעודיה שסילקה את בני האשם ממקומם בחיג'אז ומשלטונם על המקומות הקדושים. עננה זו מסבירה את הרגישות הירדנית לכל מה שקשור לירושלים ולתפקידה בעיר הזאת, שישראל אולי מועידה לסעודיה בעתיד. זאת אחרי שבהסכם השלום בין ישראל וירדן (1994) קיבל המלך הירדני תפקיד של "שומר" במסגד אל אקצא. הרגישות הזו קיבלה לאחרונה זריקת זירוז אחרי שבישראל אמר מישהו כי צריך למנות את המלך הסעודי לשומר המקומות הקדושים גם בירושלים בתמורה להכרה בישראל.
עבדאללה הראשון נרצח ביולי 1951 במסגד אל אקצא בידי תושבי המקום שלא ראו בו שליט לגיטימי והתנגדו למגעיו עם התנועה הציונית. בנו טלאל כיהן כמלך פחות משנה והורד מכס המלוכה בשל סכיזופרניה שלקה בה. חוסיין בנו מונה למלך בשנת 1952 כשהיה בן 17 ושלט בממלכה 47 שנים עד מותו בשנת 1999.
לאורך שנות מלכותו, יורש העצר של חוסיין היה אחיו חסן. אלא ששלושה שבועות לפני מותו סילק אותו חוסיין ומינה במקומו את בנו עבדאללה השני כיורש עצר, והוא מולך עד היום. במשך חמש שנים (1999-2004) היה אחיו למחצה חמזה יורש העצר, אך בשנת 2004 סילק המלך את חמזה ממשרה זו ומינה תחתיו את בנו, חוסיין.
סקירה היסטורית זו חשובה כי היא מציגה את בית המלוכה בירדן שעבר טלטלות עזות לאורך השנים – רצח עבדאללה, סילוק טלאל, סילוק חסן, סילוק חמזה ומשברים נוספים – ושרד כבית מלוכה מלוכד ויציב.
אחת הסיבות החיצוניות ליציבותו היא הישענותו על כמה שבטים בדואים חזקים החיים במדבר הירדני מזה דורות רבים. היחסים בין הצדדים הם לתועלת שניהם: הם משרתים בכוחות הביטחון – צבא, משטרה ומודיעין, והוא מעניק להם משרות המעניקות להם כוח, כבוד ויתרונות כלכליים.
אבל האוכלוסייה החשובה יותר לענייננו היא אלו המתקראים "פלסטינים". אלה נחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: האחת היא פלאחים ותושבי עיר החיים דורות רבים באזור הנקרא "הזהר הפורה הקטן", המשתרע בין עמאן בדרום והירמוך בצפון ונמשך מזרחה עד לארביד וזרקא. תושבי אזור זה חיו תחת שלטון המנדט הבריטי על "פלשתינה-ארץ ישראל" בשנותיו הראשונות, לפני שחבר הלאומים חילק את הארץ בנהר הירדן והקים במזרחו את "אמירות עבר הירדן". הם אינם רוצים להיקרא "ירדנים" כי משמעות המילה הזו היא "בדואים", ותדמיתו של בדואי בקרב פלאחים ותושבי עיר היא של פרימיטיבי. זו הסיבה שהם דבקו בכינוי "פלסטיני" עד היום.
הקבוצה השנייה של ה"פלסטינים" היא פליטי 1948 שחלקם מתגוררים במחנות הפליטים ומטופלים בידי אונר"א למרות שקיבלו אזרחות ירדנית.
הקבוצה השלישית מורכבת כאלה שלאורך השנים, מאז 1949, עברו מעזה, מיו"ש ומישראל, לירדן, כל אחד מסיבותיו, והם אינם מקבלים סיוע מאונר"א.
"הפלסטינים", ובעיקר הקבוצה השנייה, רואים בהסכם השלום בין ישראל וירדן בגידה בהם, שכן השלום שבית המלוכה כרת עם ישראל בשנת 1994 התעלם מהם, מזכויותיהם על רכושם שנשאר בישראל ומזכות השיבה שיש להם, לתחושתם ולטענתם. זו הסיבה לכך שבדרך כלל הפלסטינים בירדן לא משתפים פעולה עם ישראל למרות הסכם השלום, ומאשימים את כל מי שעובד עם הישראלים בחטא של "נורמליזציה".
המלך עבדאללה השני נשא אישה ממוצא פלסטיני, וכנראה בנישואין אלה הייתה כוונה מצידו להעביר מסר של בניית גשר בין בית המלוכה והציבור הפלסטיני. אלא שהפלסטינים רואים בנישואין אלה משום בגידה של המלכה בהם, כי היא "חצתה את הקווים" והצטרפה לבית המלוכה הלא־לגיטימי. אחיה הפך עם השנים לעשיר גדול, ולא מעבודה קשה, וזה מוסיף לזעם הציבור על משפחתה.
חשוב לציין שהסכם השלום (1994) התבסס על ראייה משותפת של רבין וחוסיין לפיה אסור שתקום מדינה פלסטינית ביו"ש אלא אוטונומיה כלשהי. רבין לא רצה מדינה פלסטינית כי זו עלולה להפוך למדינת טרור, וחוסיין לא רצה מדינה כזו כדי שלא תערער את ממלכתו בקשרים אירידנטיים עם הרוב הפלסטיני.
כל עוד היה חוסיין בחיים זו הייתה מדיניות ירדן, אך מיום שבנו עבדאללה עלה לכס המלוכה נהפכה המדיניות. הוא מפעיל אינסוף לחצים כדי לחייב את ישראל להקים מדינה פלסטינית ביו"ש וברצועת עזה. מדיניות זו נובעת מחששו מפני הקולות הפלסטינים המדברים על "אלוטן אלבדיל" ("המולדת החלופית"), הגורסים שאם לא תקום מדינה פלסטינית ממערב לירדן היא צריכה לקום על בסיס האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, על חשבון שלמותה הטריטוריאלית של המדינה.
המצב הכלכלי בירדן אינו מן המשופרים, שכן במדינה זו אין מקורות טבעיים כמו נפט וגז. לפני הקורונה, 20 אחוזים מהכלכלה הירדנית התבססו על תיירות. בשנה האחרונה, בעקבות המשבר הכלכלי שיצר הנגיף, סובלות משפחות ירדניות רבות בשל היעדר פרנסה, והרגישות בציבור כלפי מושחתים עלתה. איתה גם עלו רגשות הזעם אלה שמצבם הכלכלי טוב מאחרים. בחודשים האחרונים היו לא מעט הפגנות נגד המצב הכלכלי ובהן הושמעו סיסמאות נגד המלך.
באחד האירועים בהם נכח לאחרונה הנסיך חמזה, נשמעו דברי ביקורת נגד השחיתות ובמובלע גם נגד המלך. כשנודע הדבר למלך הטיל על חמזה מעצר בית. בממלכה שבה הלגיטימציה של המלך איננה מן המפורסמות, הוא איננו יכול להרשות שום ביטוי של אי נאמנות.
הבעיה נפתרה בינתיים, אך שורשיה עדיין חיים. השאלה העומדת בפני ישראל היא עד מתי תוכל לקבל בשוויון נפש את העובדה שהמלך הירדני פועל בגלוי נגדה בפעילותו למען הקמת מדינת טרור פלסטינית על הרי יהודה ושומרון.
נכון שיש לישראל אינטרס בשימור השלום עם ירדן. האחרונה מקנה שקט לישראל, מהירמוך בצפון ועד אילת בדרום, באמצעות "אזור החיץ" מכיוון עיראק ואיראן, והקשרים הכלכליים ביניהן (בעיקר רכש הגז מישראל). ירדן גם שמחה לקבל מישראל בכל שנה יותר מ-50 מיליון מטר מעוקב של מי שתיה. אך האם כל אלו שווים את הפעילות הירדנית נגד ישראל בעניין הקמת מדינת טרור ביו"ש?
על ישראל להבהיר למלך שהיא לא תקבל שום פעילות מצידו להקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, ושיש לו הרבה מה להפסיד אם יתייחס אליה באופן שאינה יכולה לסבול.
