קשה להיות נשיא מדינה. אדם לא נעשה לנשיא אם אין בו דעת, אם אין לו אמירה של ממש לחברה הישראלית. והנה הוא נבחר, והחצוצרות מריעות בכניסתו, ומיד בתום הטקס הוא נדרש בעיקר לשתוק. והרי זו תביעה אכזרית מאדם שבנה את מעמדו הציבורי על הפגנת דעותיו ומלחמה עליהן.
הנשיא ריבלין מאתגר את הסבלנות הציבורית וקולות לא מעטים מביעים כיום חוסר אמון במוסד הזה, מה שלא היה קיים בעוצמה כזו בעבר. על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה, האמון בנשיא המדינה צנח, למרבה הצער, לשיעור של 56 אחוזים (נכון לשנת 2020). אפשר להאשים את הנשיא ואפשר גם לבוא בטענות למצב הישראלי המוזר, אבל בשורה התחתונה מעמד הנשיאות במדינה אינו בזוהרו.
האם אנחנו זקוקים למוסד הזה או שכבר שבענו ממנו די והותר?
מערכות הבחירות התכופות חשפו את הקרביים של מעמד ההנהגה הישראלית. הקסם או הכבוד שהיו מנת חלקם של מנהיגי המדינה בין אם היו במחנה שלך או של חבריך, פינה את מקומו לציניות מזלזלת. שומעים זאת בראיונות בתקשורת. בדרך הפניה של עיתונאים לשרי ממשלה וכמובן לראש הממשלה עצמו. לאט לאט הורם המסך והתגלו היצרים הירודים, העמדות הפנים והשקרים ורבים מאתנו שעוד נושאים את "חזון המדינה הטהורה" שתייצג איזה ערך מעבר לקיום, נואשו ויסתפקו היום בוועד מנהל טוב.
לאוויר עפות סיסמאות של תיקון ושל איחוי שברים, אבל בהצצה חטופה אל התוכן שמתחת לכותרת מגלים ג'יבריש. משפטים סתומים שעדיין לא נכתבו וספק אם יש למישהו, גם אם כוונתו טובה, דרך למלא אותם.
דווקא היום נחוצה דמות כזאת שמתנשאת מעל הפרקטיקה הקיומית שלנו. דמות כזו שמהותה עמוקה יותר כי היא יונקת באמת מנקודת הזהות שמשותפת לכולנו – מימין ומשמאל. זו צריכה להיות דמות שזהו תפקידה הבלעדי – להזכיר לנו שוב ושוב מי אנחנו ואיך למרות כל השסעים; בתוכנו (ובוודאי אצל רובנו) פנימה ישנה אהבה.
הנשיא או הנשיאה אינם יכולים לקחת צד למרות הרצון העז והתחושה שיש להם מה לומר. הם גם לא יכולים להקרין תחושת חוסר רצון וסבלנות. הם שומרי החותם ועליהם מוטלת החובה הקדושה לשמר את רוחו של העם היהודי, על אוהביו שנספחו לו.
האם זה אומר שאין מקום לאמירות מוסריות שלו? ודאי שלא. הוא חייב לומר את דברו ולהביע את מחאתו מול מה שנראה כעוול או שקר, אבל הוא חייב לנהוג בזהירות קיצונית ובתשומת לב דייקנית כדי שדבריו יאפשרו התחברות סביב הנקודה שהוא מייצג. לא כאותה אמירה נוראה "בני עמי בחרו בטרור", שנחרתה עמוק בספר הזיכרון הלאומי שלנו, כאשר גרמה עלבון לרבים מאוד בתוכנו.
נשיאות מדינה מחייבת עיסוק בתוכן רציני, בהגות ובעומק לצד חיבור טבעי עם המוני בית ישראל. לא כל אחד ניחן בכישרון הזה ודומני שלנשיא נבון לדוגמא, היה את הקסם הזה בשפע רב.
עוד מעט יתחיל כאן סחר מכר גם על המשרה הזו. הלוואי שיבינו נבחרי העם את הצורך הקריטי בפוזיציה הזו ויניחו למי שיכול או יכולה לכבד אותו, אותנו ואת אלפי קרבנותינו הטמונים בבתי העלמין הצבאיים.
