כל שנה אני אוכלת תסביך בהגיעי לפרשת שמיני, סתם, לא כל שנה, רק כדי לכתוב את הטור הזה על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא. בתוך רצף פסוקים משמים לחלוטין – כלומר ברור שכולם חוץ ממני קוראים את "וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד, מִן הַחַטָּאת… הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" באורות, וממש מדמיינים איך הם במדבר, חווים הכול בלייב, ולא מאמינים איך הם לא כוהנים – אבל בתוך כל העניין הטכני, פתאום מגיע פסוק אלים, כואב, שמשאיר את הקורא בהלם. אם זו הייתה תוכנית טלוויזיה, היה מגיע כאן רצף סרטונים עם תגובות הצופים כשהם רואים את הקטע הזה בפעם הראשונה.
על פניו, תחילת הפסוק אפילו לא מעוררת חשד. באותה רמת דרמה שאני קוראת בה את פסוק ט': "וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם", אני מתחילה לקרוא את פסוק א' של פרק י': "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ". ואז תיאור קצרצר וקטלני – הם הקריבו אש זרה שה' לא ציווה אותם ויצאה אש ואכלה אותם. מרגע זה משה מתקתק את העניינים, מחלק הוראות, עושה סדר. היעדרו של דבר ה' בפסוקים הקרובים נוכח כל כך. השקט שאחרי האימה.
איך מחנכים ילדים לעצמאות טובה? על פניו, נדב ואביהוא הגדילו ראש, לא? אם לא התוספת של אש זרה אשר לא צֻוּוּ עליה, בכלל לא היתי חושבת שהם יצרו איזו דרמה. זה לא שהם מרדו במשה או פתחו בקמפיין להדחתו כדי שאבא שלהם יוביל. נראה שדווקא היוזמה שלהם הייתה חלק מסט החוקים והערכים שעטפו אותם. עם כמה שזה כיף שהילדים גדלו, האתגר החינוכי גדל איתם. איך אני מלמדת אותם סט כללים שיוטמע בהם ללא איומים, שברגע האמת יעזור להם. לא להיגרר, להפעיל שיקול דעת נכון, לבחור בטוב. בטיול שאליו נגררתי בפסח (17 שנה והוא לא מפנים) הבן שלי וכמה חברים הלכו ראשונים במסלול, בשמחה ובביטחון. בשלב מסוים התחוללה דרמה, כי בצומת דרכים לא היה ברור לאן פנתה החבורה. האשמים – כלומר זה שגרר אותנו לטיול מלכתחילה – נשלחו למצוא אותם. רגע לפני שנפרדנו לחיפוש שאלתי אותו: "תכעס עליו כשתפגוש אותו?" והוא ענה לי: "לא". זה מה שיפה בחינוך שלנו לילדים – אחידות, יישור קו, גיבוי.
האם הילדים טעו? הם עבדו בתוך סט הערכים שנראה לי שאנחנו מנחילים להם, ביטחון בדרך, ביטחון בעצמם, יוזמה, הפעלת שיקול דעת. הרי מה הסיפור עם אומץ ועצמאות – זה בדיוק, לא? הם פנו, אגב, לכיוון הנכון. אז מתי אנחנו מענישים ועל מה? מתי הגדלת ראש הופכת להדלקת אש זרה? מתי מעשים שאנחנו רגילים בהם הופכים למשהו אחד יותר מדי? אגב, לסיפור פתרון פשוט, מכלל החוקים שלהם הם בחרו לוותר על אחד – שמירת קשר עין. נאמר להם במפורש "תבדקו איפה אנחנו, ואם אתם לא רואים אותנו, תעצרו". בקיצור, לכעוס או לא? אתם מתארים לעצמכם מה קרה. במפגש הם גם ככה הרגישו נזופים, אז לא היה צריך להוסיף. אל תדאגו, סמכו עליי שלמרות שהיה ברור שהם למדו את הלקח, הוספתי כמה משפטים שנראה לי שכדאי שייצרבו כאן בתוך הביאוס בתודעה. אגב, רמת האפקטיביות – אפס. חדלתי מהר אבל לא מטעמי חינוך, אלא כי איזו אמא הוציאה מצה עם נוטלה.
שובו של ה' בפרק י' נותן הסבר שמסבר את האוזן איכשהו: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד… וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. מפה המפרשים והקוראים מבינים שנדב ואביהוא ככל הנראה הגיעו שיכורים לעשיית המעשה. אז בואו נדבר גם על זה, כי נראה מסביב שכולם חסרי אונים סביב עניין האלכוהול. איך מסבירים לילדינו שהאלכוהול הזה, שכנראה עושה להם קצת כיף ואולי נוסך בהם קצת ביטחון – הוא זה שעלול לגרום לאש זרה? איך אסביר לבחורה מופנמת, או לבחור ביישן שמרגיש שהוא לא יכול להיות הוא בלי איזה צ'ייסר – שזה לא. זה לא האומץ האמיתי, שמה שהוא לא יבחר לעשות כשהוא ככה, זו לא הגדלת ראש, ושזה כל כך מסוכן. ואיך אנחנו כהורים, שבכל שמחה מרימים כוסית ובכל ארוחה מוציאים בקבוק יין, נצליח בכנות לשכנע אותם – שזה בגלל שאנחנו מבוגרים ויודעים למנן, ושאנחנו לא תלויים בזה. הקשר בין אלכוהול לאש זרה נמצא מולנו ממש כאן מול העיניים. הקשר בין אלכוהול ליום העצמאות ולמסיבות נמצא מולנו ממש כאן מול העיניים. ילדים אהובים, אנא גייסו ברגעים אלו את סט הערכים שהענקנו לכם, שמרו על עצמכם. והלוואי שתהיה בכם אש פנימית, אש נעורים טהורה ושמחה, גם בלי החובה "לתדלק" אותה.
