בשבוע שבו המוות פוגש את החיים אני נזכרת בצפירה של יום השואה. כשהייתי ילדה, המחשבות תמיד נדדו לסבתא חיה שיצאה מן התופת. הייתי מדמיינת אותה רצה ביער, נערה בת 14 שנותרה לבד בעולם. סבתא מעולם לא אספה אותנו באופן מסודר ואמרה "כך וכך היה". את השואה שלה חווינו במעשיה היומיומיים. אם אעצום את עיניי אולי אזכר איך נהגה להחזיק אותי חזק כשהיינו עוברות במעבר חציה. חזק בצורה מוגזמת, שהותירה על פרק ידי סימן אדום של לפיתה. "סבתא, זה בסדר, אני לא אברח", הייתי אומרת לה. אבל סבתא התעקשה להחזיק. עד גיל מאוד מאוחר החזיקה אותי ככה.
במשפחה שלנו יש שם קוד לחוויית ההישרדות. אנחנו מכנים אותו "סבתא בשוק". קשה לתאר את הדרמה שהייתה כרוכה ביציאה עם סבתא לסיבוב קניות בשוק בצלאל. מבחינתה המחירים המוטבעים על השלטים היו בגדר המלצה, מצוות היום הייתה להתמקח, וכל המתיש את המוכר הרי זה משובח. הרוכלים בשוק כבר הכירו את סבתא, ובכל פעם שהייתה מופיעה בפתח החנות היו מפנים לה כיסא ברוב הדרת מלכה. חביב מכולם היה יהודה, מוכר הנעליים. "הוא מביא סחורה איטלקית, זה משהו־משהו", הייתה סבתא מתפארת לפני שנכנסנו לחנות. אבל שם נגמרו השבחים. איך שאמא הייתה בוחרת זוג, יהודה היה נוקב בסכום וסבתא הייתה פוצחת בקמפיין הקטנת הסחורה. "150 שקל? מה יש פה, זהב? בקניון לא מוכרים ככה, אז בשוק? 50 שקל אני נותנת".
ברור שזה היה סכום לא הגיוני, אבל יהודה הכיר את כללי הטקס והם היו מתמקחים ומתמקחים עד שהגיעו לסכום ממש מצחיק, ואמא הייתה עוצרת את סבתא ואומרת "עד כאן, גם הוא צריך להרוויח משהו".
אבל סבתא, בסוג של נוקאאוט לפינאלה, הייתה מנסה להוריד עוד חמישה שקלים אחרונים. "אין לי יותר", הכריזה. "אבל יש לך פה", הוא היה מציץ לתוך הארנק. "אני רואה שיש לך!" "אל תיגע", היא הייתה מזיזה לו את היד, "זה לאוטובוס הביתה".
ואני הייתי ילדה, ולפעמים קצת התפדחתי מהמיקוחים האינסופיים האלה. אף אחד לא סיפר לי שכדי להחזיק מעמד בתופת, סבתא סחרה בשמן כדי לשרוד. אף אחד לא הסביר לי שבשבילה כל סיבוב קניות הוא מלחמת הישרדות שיש לצלוח, שכל שקל חשוב כי אולי מחר לא יהיה. אצלנו בדור השלישי, בין הנכדים, התפתח סלנג על המבוגרים בכל פעם שמישהו גילה סימני אגרנות. "נו אל תהיה לי שואה עכשיו", היינו מקניטים אותם. אבל לפני שנה, בשבוע שלפני הסגר הראשון, מצאתי את עצמי מתנפלת על תבניות ביצים. "מה הלחץ?" שאל אותי יוסי, ואני עניתי "לך תדע, אולי מחר לא יהיה".
***
בשבוע שבו המוות פוגש את החיים אני נזכרת בצפירה של יום הזיכרון. המחשבות תמיד נדדו לדוד יהודה, אח של אבא שלי שמעולם לא זכיתי להכיר. הוא נפל בקרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים. תמונתו בשחור־לבן עדיין תחובה בתוך ציור נוף של אמא מימי נעוריה. לפני כמה שבועות עשיתי לתמונה שלו הנפשה באמצעות האפליקציה של MyHeritage שהפכה אותו לחי וצבעוני. שלחתי את הסרטון בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, חשבתי שהדודים שלי יתרגשו, הרי ליהודה אין וידאו שבו הוא מופיע. אבל אף אחד לא הגיב. הסרטון ניצב לו מיותם כמו בקיץ של אביה.
לא מזמן קראתי שמנוע ה־AI של גוגל יצר שירים חדשים של נירוונה ושל איימי ויינהאוס בהתבסס על טכנולוגיה שלומדת את הקול שלהם ומדביקה אותו על שירים חדשים. האזנתי לשיר החדש של איימי והרגשתי כמו הקיסר שמאס בשירת הזמיר המלאכותי. הכול היה נכון ועשוי טוב, אבל לא הצלחתי להתרגש. אולי אנחנו רוצים את המתים שלנו מתים ואמיתיים כמו שהם. אולי המשפחה שלי מעדיפה שדוד יהודה ימשיך להיות בצבעי שחור־לבן, ולא יקום לתחייה מזויפת באמצעות איזו תוכנה היתולית.
***
בשבוע שבו המוות פוגש את החיים אני חושבת על אלו שלאובדן שלהם אין כותרת ואין יום זיכרון לאומי, ונזכרת בערב יום ראשון האחרון. לא הייתה צפירה ביישוב, אך קול דממה דקה קרע את האוויר לגזרים. השמיים היו אפורים, הרחובות היו ריקים מאדם ורוח מצמררת ריחפה מעל השבילים. הרצים נשארו בבית. אף ילד לא העז לצאת עם הסקייטבורד שלו. אסון פקד משפחה ביישוב שלנו. ילדה נקטפה בטרם עת, וכולנו נדמנו. שוב המוות פגש את החיים, ואין מילים, ואין תשובות. רק זיכרון של ילדה מתוקה שבמתוקות. אצילה שבאצילות. יהי זכרה ברוך.
