בשנה רגילה אנו קוראים בהפטרה של שבת חול המועד פסח את חזון העצמות היבשות שבספר יחזקאל (פרק לז). זוהי נבואה מלאת משמעות ותקווה, שאולי גם רומזת ומנבאת את יום העצמאות המגיע לאחר הפסח. אולם ברשימה זו אתעלם ממשמעויות אלו, ואדון בעצמות היבשות כפשוטן.
העצמות היבשות עולות לתודעה הציבורית מפעם לפעם, כאשר בחלקת אדמה שבה מתוכננת בנייה או סלילת כביש, מוצאים קברים ועצמות אדם. הבעיה מתעוררת בעקבות העניין הרב שיש למדע, להיסטוריה ולארכיאולוגיה במה שמצוי מתחת לאדמה. אין ספק שהנאמנים לתורה ולמצוות חייבים למצוא פתרונות הלכתיים לשאלות אלו, והם גם יכולים לעשות זאת. אלא שכאן לא אעסוק בכך. את שורותיי הבאות אקדיש לכאב שתקף אותי לפני שנים רבות, והוא מלווה אותי בהזדמנות שונות מאז ועד עצם היום הזה.
כאבי מחזיר אותי אלפיים שנים אחורה אל חַדְיַבְ, מדינה שהייתה קיימת על יד נהר החדקל, דרומית להרי פרס. במדרש (בראשית רבה מו, י) מסופר על שני אחים, בני מלך חדיב, מונבז וזויטוס (איזַטֶס ביוונית) –
שהיו יושבין וקורין ספר בראשית. כיון שהגיעו לפסוק הזה, "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית יז, יא), הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה, וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה. הלכו שניהם ונימולו.
מדרש זה מתייחס באופן ציורי לתהליך היסטורי, לא קצר, שמאחוריו עמדה דמותה של אמם, הילני מלכת חדייב, שהתגיירה לפניהם. הילני הצליחה להבטיח ששני האחים, איזטס ומונבז, ימלכו בזה אחר זה. חדייב הייתה מעין מדינת חסות של הפרתים, ומלכים אלו היו צריכים להיאבק קשות בשתי חזיתות, כדי לשרוד כמלכים יהודיים על רקע התנגדותם של רבים מהאצילים, וכדי להימנע מלהיגרר למלחמות שבין מעצמות התקופה – הפרתים והרומאים.
תמיכה ביהודי הארץ
ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מודגשת התייהדותו של איזטס. בתלמוד ובמדרשים בולטת יותר דמותו של מונבז, וכמובן דמותה של הילני המלכה. הילני? הלנה? השם היווני הזה ידוע לנו מספרי הומרוס. הלא הלנה הייתה אשתו של מנלאוס מלך ספרטה, שנחטפה או פותתה על ידי פאריס בנו של מלך טרויה. ואכן, בגלל הלנה ההיא פרצה מלחמת טרויה. הלנה זאת ממלאת כרכים רבים, ויצירות רבות – עתיקות וחדשות – נכתבו עליה. אולם לדאבוננו לא שרדו סיפורים רבים על הלנה היהודייה. סיפור אחד ששרד מבקש אני להביא כאן.
נהוג היה בין רבים מעמי המזרח, כאשר אחד הבנים ירש את כיסא אביו המת, שכדי להבטיח את שלטונו הוא דאג לחסל את אחיו, על פי רוב אחיו־למחצה מנשותיו הרבות של אביו. נוכל למצוא זאת גם בכמה מקומות במקרא. בספר שופטים (פרק ט) מסופר על ניסיון ראשון להקים ממלכה בישראל. בראשה עמד אבימלך בנו של גדעון, שנתמך על ידי אחי אמו שמימנו את הפרויקט, ו"אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים" ששכר. צעדו האכזרי הראשון של אבימלך היה "וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת". מהרג זה שרד רק "יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא", הוא יותם שהשאיר לנו את המשל הנפלא המתאר רבים מהפוליטיקאים מהימים ההם ועד לזמן הזה.
כשאיזטס עלה לשלטון נעצרו אחיו. לפי המנהג הם היו צפויים להיהרג, אלא שהם הועברו לרומא, ממנה לא יכלו לסכן את השלטון. אין ספק שהלנה היהודייה היפה – יפת הנפש האמיתית – עמדה מאחורי השינוי "הקטן" הזה.
המשנה והתוספתא מספרים על מעשיהם היפים של מלכי חדייב:
מֻנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. הִילְנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל (משנה יומא ג, י).
המשנה מסיימת שעליהם נאמר "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה". אלו הן דוגמאות בודדות. כשפרץ רעב, הושיטו בני הילני עזרה לרעבים. מול הביקורת על "שעמד ובזבז את כל אוצרותיו בשני בצורת", ענה מונבז בין היתר: "אבותי גנזו אוצרות של ממון, ואני גנזתי אוצרות של נפשות" (תוספתא פאה ד, יח). מהמרחקים תמכה משפחה מלכותית זאת ביהודי ארץ ישראל. כמה שנים מאוחר יותר יילחמו כמה מבני איזטס יחד עם המורדים ברומאים. השם מונבז מוזכר גם בקשר להלכות שבת וגיור (שבת סח ע"ב) בזמנו של רבי עקיבא.
שוד קולוניאלי
על שום מה נזכרתי במלכי חדייב היהודיים? אסביר. הלנה ישבה זמן רב בירושלים. כשאיזטס מת, היא חזרה לחדייב כדי לדאוג לכך שמונבז בנה ימלוך אחריו. זמן לא רב לאחר מכן היא מתה. בנה, שהפך להיות המלך מונבז השני, העביר את עצמות אמו ואחיו לירושלים וקבר אותם במאוזולאום מפואר שהלנה בנתה בצפון ירושלים. המקום ידוע לנו כ"קברי המלכים". הקברים נחצבו בעומק של כמעט 10 מטר, ומתוך כך פונו כ־20 אלף טון אבנים. לפי עדויות היו במקום שלוש פירמידות יפות שלא השתמרו.
כאן מופיעים הארכיאולוגים. בשנת 1863 חפר במתחם המערה הארכיאולוג הצרפתי דה־סוֹסי. באחד הארונות נמצאו עצמות אדם. החכם־באשי חיים דוד חזן הפעיל את מונטיפיורי ואחרים שהתלוננו על כך בפני הממשל הטורקי. דה־סוסי הספיק להבריח את ממצאיו, והם שוכנים אי־שם במוזיאון הלובר בפריז. מה שלא נשדד אז, נשדד מאוחר יותר. יהודי ירושלים העבירו את העצמות שנשארו לקבר שמעון הצדיק.
לא אתייחס כאן לשאלת הבעלות על המקום, מעליו מתנוסס דגל צרפתי. לקחתם ארונות? מילא, אך עצמות האדם, היכן הם? שלנו הם! בזכות מה זיכרונות העבר היהודי מונחים הרחק מכאן? בזכות הכוח הקולוניאלי? בזכות מעשי השוד שהתחיל בהם נפוליאון במסעותיו במזרח, והמשיכו האנגלים?
אין ספק בעיניי שהבעלות על אוצרות העבר אינה מסתכמת במיקומם הגאוגרפי אלא בהקשרם ההיסטורי, ובוודאי איננה תולדה של חזקה המבוססת על גניבה. הדבר נכון גם ביחס לחפצים אישיים של יהודים שנרצחו בשואה על אדמת אירופה. הצדק תקף מעבר לזכויות קניין, שבהם מתמחים עורכי הדין. בתקופה האחרונה מחזירות ארצות אירופה פריטים ארכיאולוגיים לארצות אפריקה וערב. הגיע הזמן שהצדק ייעשה גם עימנו. ובינתיים, אנא סלחו לי הלנה היפה ובניה. עוד יבוא יום ותחזרו לירושלים. את זאת ניבא יחזקאל בחזון העצמות היבשות.
