"אבא תרחם על שי / אבא עד מתי / רחם עליו כמו שריחמת עליי / הוא יושב לבד / בשביל מה הוא חי / והסם הזה כבר לא כזה איי איי איי… רחם על רוני, רחם על צליל / שאין להם חיים כי כבר עברו ת'גיל".
באמצע נסיעה משפחתית, מתוך כל השירים החולפים ליד האוזן, נשלפות מן הספוטיפיי המילים הללו של יאיר אלייצור, וכאילו תופסות את הלב ומכווצ'צ'ות אותו לאט־לאט (ניסיתי למצוא מילה הולמת יותר, אבל התיאור המדויק הוא 'מכווצ'צ'ות'). מתכווצ'ץ' הלב על שי והסם שכבר לא איי איי איי, על בן שכבר הבין שבעולם הזה אין חברים, על צליל שכבר עברה ת'גיל וכבר אין לה חיים. בסוף השיר החלטנו שאנחנו לא מסוגלים לשמוע אותו פעם נוספת ב־24 השעות הקרובות, אבל כשבסוף הנסיעה בחרה אותו האפליקציה שוב, מעשה שטן, ולא יכולנו לצאת מהרכב עד שהוא נגמר, ונותרנו יושבים עוד שניות ארוכות אחר כך.
במילים פשוטות, בוטות, תוך שימוש בשמות פרטיים באופן שמקלף את שכבות ההגנה, השיר חושף את הנקודות הכואבות ומעוררות החמלה ביותר בנו ובמערכות היחסים שלנו. הוא מתחיל בבדידות אובייקטיבית, רווקית, ונמשך בגיא, שעובד כמו חמור בשביל הבן שלו שכל היום באינטרנט ולא מעריך ולא סופר אותו. השיר הזה פותח את כל פצעי האומללות והתסכול שבחיים, ובפרט במערכות יחסים. אבל אני רוצה לדבר גם על ההתרה שלו, זו שמפציעה בצלילים העולים של הפזמון כשנדמה שאין כבר מקום להכיל, זו שהעניקה לשיר את שמו, "לרוץ אחריך": "תן להם לדעת ש… / אין בעולם הזה / משהו נעים יותר / חוץ מ… לרוץ אחריך, לקרוא אליך, בימים ובלילות". בעולם התרבותי, לפעמים גם הדתי, שבו אנו חיים, דתיות היא כמעט מילה נרדפת למערכות יחסים ובפרט למשפחה, משפחה שיש בה איש ואישה וגם כמה ילדים, אם אפשר. הקהילה הדתית עשויה משפחות־משפחות, זו יחידת המוצא שסביבה נבנים טקסים ומנהגים, וקשה מאוד למצוא בה מקום לבדידות. לילד שהוריו גרושים ואין לו מקום בבית הכנסת, לבחור רווק שהקהילה מתקשה קצת להכיל. אפשר שאכן כך הדבר באשר לדת, אבל הא־לוהים, אומר השיר, הוא כאן עבור הבודדים.
עבור רוב היצורים החיים העמדת צאצאים היא המטרה העליונה של הקיום. גם עבור המין האנושי, המקור הכי חזק לאושר אנושי הוא מערכת יחסים איכותית, זוגית ומשפחתית.
החידוש הגדול של האמונה הוא היכולת להגביה את המבט מעבר למסגרת הקיום הבסיסית הזו ולהראות איך מערכות יחסים הן רק אחד הכלים האפשריים לעבודת הא־לוהים. הן בשום פנים ואופן לא תכלית מספיקה בפני עצמה.
עצם הקשר הזוגי ("to stare at each other's eyes" היה מתאר הרב ליכטנשטיין בנימה של זלזול) לא יכול להיות המטרה הסופית; קשר שהשכינה לא עומדת במוקד שלו – סופו להיאכל באש. בניגוד לסרטים ההוליוודיים, וגם בניגוד למה שנשמע לפעמים בבתי המדרש, המשפחה אף פעם לא מוצגת בתורה כמטרה, רק כאמצעי למשהו אחר.
אבל, וזה החידוש המאתגר יותר, מערכות יחסים הן גם לא תנאי הכרחי. גם מתוך עומק הבדידות, זו שבהיעדר משפחה וזו העמוקה ממנה, שמתהווה לפעמים בתוך מערכת יחסים, יכול אדם לרדוף את הא־לוהים. ולפעמים דווקא במקומות הבודדים, הנואשים, הוא עשוי למצוא אותו. גם חיים שאין בהם זוגיות או צאצאים הם חיים ששווה לחיותם; חיים שיכולים להיות מופע של חסד ואמת וגילוי א־לוהים. וגם כשהקשרים מתרופפים או הופכים פתאום לפקעת בלתי ניתנת להתרה, היכולת לגעת בנצח נמצאת תמיד בהישג יד. ונתתי להם בביתי ובחומׂתי יד ושם טוב מבנים ומבנות.
