ערב חג הפסח תש"א, לפני 80 שנה, הגיעה סבתא רבקה לארץ, כשנה וחצי לאחר שיצאה מביתה שבווינה. סבתא, אז נערה צעירה, נפרדה מהוריה דוד פישל ובלהה גולדברג על הגשר מעל נהר הדנובה החוצה את וינה, ויצאה לדרך לארץ ישראל כחלק מקבוצת נוער דתי.
היא הייתה בת למשפחה אורתודוקסית אדוקה עם אוריינטציה ציונית אך לא מפלגתית. את וינה היא עזבה קרוב לשנה לאחר ליל הבדולח, כאשר כבר היה ברור לכל שהסוף של יהדות אוסטריה לא יהיה טוב, אף שדומה שאיש לא יכול היה לדמיין אז את הזוועות שעוד יבואו.
לפניה עזבו כבר את בית המשפחה אחיה הגדול קלמן ואחיה התאום ישראל (לימים ד"ר ישראל בן דוד, מוותיקי החוקרים באקדמיה ללשון העברית) ולבסוף עזבה גם היא ויצאה לדרך. התוכנית לא היתה מסובכת – הפלגה בספינת נהר על הדנובה עד לים השחור ומשם אמורה היתה לקחת אותם ספינת מעפילים שארגן המוסד לעלייה ב' לארץ ישראל. אולם, בגלל עיכובים בארגון הספינה והבאתה לנמל בים השחור התעכבה הקבוצה, הגיע החורף ונהר הדנובה החל לקפוא. ספינת הנהר נתקעה במעגנה קטנה על הדנובה, סמוך לכפר יוגוסלבי קטן בשם קלאדובו.
החורף שעבר על חברי הקבוצה היה קשה מאוד, המזון היה במשורה ותנאי המגורים על הספינות היו נוראים. אך התקווה היתה שעם בוא האביב ייפתח הנהר לתנועה והדרך לארץ ישראל תימשך. בקלאדובו פגשה סבתא לפתע פתאום גם את הוריה, שיצאו לדרך לארץ ישראל מעט אחריה, ונתקעו גם הם על הדנובה.
אולם, גם האביב לא הביא בכנפיו בשורות טובות. הספינה, שנרכשה על ידי המוסד לעלייה ב', נמכרה בהוראת המוסדות הלאומיים לבריטים כדי לסייע במאמץ המלחמתי. העולים, אז כ-1,200, הועברו בהוראת השלטונות לבירת יגוסלביה בלגרד. מדובר היה במפח נפש אדיר, מאחר שהעולים הבינו, ובצדק, שהתקווה להמשיך ארצה הולכת ונגוזה.
בינתיים סבתא נהנתה מכמה חודשים נוספים של מגורים בחדר קטנטן בשאבאץ עם הוריה, ובמקביל המשיכה להיות חברה בקבוצת הנוער. עם התקדמות החורף התברר שהנאצים הולכים ומתקרבים ליוגוסלביה והכיבוש הוא רק עניין של זמן. ברגע האחרון הושגו 250 סרטיפיקטים והוחלט להציל לפחות את בני הנוער, שאמורים היו לצאת לארץ דרך היבשה בחמש קבוצות של 50 כל אחת וסבתא יצאה עם אחת מהן. הדרך ארצה ברכב וברכבת עברה במקומות מעניינים, אך חברי הקבוצה טיילו מעט מאוד ברחובות איסטנבול וביירות. הם היו בדרכם לארץ ישראל וזו היתה משאת נפשם.
ארבע קבוצות, ובהן כ-200 בני נוער, הספיקו לצאת ארצה לפני כיבוש יוגוסלביה בידי הנאצים. כל יתר אנשי הקבוצה, כ-1,000 אנשים נשים וטף, נרצחו בידי הנאצים. הגברים לקראת סוף שנת 1941 ואילו הנשים והילדים במהלך 1942. רק שישה (חמישה בחורים ובחורה) מבין אלו שנותרו ביוגוסלביה הצליחו לברוח ולהינצל.
סבתא הגיעה ארצה בערב פסח, ובפקודת הבריטים היא וחבריה הועברו למחנה המעצר בעתלית, כיוון שהגיעו מאוסטריה שהיא ארץ אויב. חברי הקבוצה חגגו את פסח במחנה המעצר ובסיומו יצאו גם הם לחירות.
דרכה של סבתא מווינה לירושלים היתה מלאת קשיים ותלאות, פעמיים נפרדה מהוריה, בפעם השנייה לעד, וגם בארץ לא חיכתה לה קבלת פנים מלבבת מאוד. התהייה מה עלה בגורל הוריה ליוותה את סבתא עוד כמה שנים והאמת המרה נחשפה רק זמן מה לאחר תום המלחמה. בשנים הללו היא הכירה את סבי, סבא אברהם, נישאה לו ויחד הם בנו את ביתם בכפר הרא"ה. בהמשך נולדו גם הבנות והבנים, מהם זכתה לראות, עד פטירתה לפני כשנה וחצי, מאות צאצאים, ובהם אפילו עשרה חימשים (נכדי הנכדים). סבתא היתה גם ציונית מכורח, אבל גם ציונית גאה מאוד מבחירה ומהכרה. מלאה באהבת הארץ, אהבת המדינה, ותחושת הכרת הטוב על כל מה שזכתה לו לצד הצער שלעולם לא פג על הוריה ויתר קרובי המשפחה שנרצחו בשואה.
