"הדמוקרטיה מיצתה את עצמה", אמר השבוע הנשיא ריבלין. זו אולי לא הייתה האמירה החמורה ביותר שלו בימים האחרונים, אבל היא הכי חשובה. אכן, הדמוקרטיה בישראל נאבקת על חייה. כך קורה משום שהדמוקרטיה במובנה האמיתי, של שלטון העם, מותקפת מצד שוחרי "הדמוקרטיה המהותית", שמשמעותה אוליגרכיה משפטנית, ובמקביל עיקריה נזנחים על ידי רבים מנבחרי הציבור.
שלושה אירועים דרמטיים התנקזו השבוע כדי להבהיר לנו שאכן, הדמוקרטיה הישראלית במצוקה. שניים מהם משפטיים, אחד פוליטי. נתחיל במשפטיים.
"התנועה לאיכות השלטון" עתרה לא מזמן לבית המשפט בעניין "ניגודי העניינים" של נתניהו. בית המשפט לא אכזב ופסק (ללא סמכות), שליועמ"ש יש סמכות (שגם היא לא קיימת בחוק), להגביל את עיסוקיו של ראש הממשלה, תחת הכותרת המופשטת והאלסטית של "ניגודי עניינים".
הלא־מוסמך הסמיך את הלא־מוסמך, ושוב נדרסה ברגל גסה הפרדת הרשויות והעיקרון הליברלי־דמוקרטי, שלפיו לישות מדינתית מותר רק מה שמורשה לה בחוק. עוד יום שגרתי בבית המשפט? לא בדיוק. משום שהשופט העליון חנן מלצר הוסיף חבית חומר נפץ לפסק הדין האקטיביסטי, בהערה שהכרזה על נבצרות ראש הממשלה היא סוגיה ה"מסורה בלעדית בידי היועץ המשפטי".
בפועל, לא תיתכן ממשלה לאומית בלי הליכוד. בלי הבסיס הפוליטי הרחב של הציבור המסורתי, אין באמת מחנה לאומי. זה עניין פשוט של מספרים
מלצר, אם כן, הסמיך את היועמ"ש – גם כאן ללא סמכות או בסיס חוקי לשניהם – להדיח ראש ממשלה מכהן, ברמז שהוא יכול לעשות זאת בעילה של ניגוד עניינים. "התנועה לאיכות השלטון" הבינה את הרמז, ומיד עתרה שוב לבית המשפט בבקשה שיורה ליועמ"ש להכריז על נבצרות נתניהו. היראו מופתעים: בית המשפט לא השליך את העתירה המגוחכת הזו מכל המדרגות, אלא הורה ליועמ"ש ולראש הממשלה להשיב.
סביר להניח שבית המשפט לא יוציא את נתניהו לנבצרות. אבל כשחקן פוליטי מובהק הוא מסמן טריטוריה ומבהיר: הכוח שלי, נבצרות ראש הממשלה בידיי. ראש ממשלה שירגיז את האוליגרכיה ימצא את עצמו ב"נבצרות מהותית", ללא כל סמכות ובהליך שלא קיים באף דמוקרטיה בעולם.
האירוע המשפטי השני הוא פתיחת שלב העדויות במשפט נתניהו. אין דבר שמאפיין משפטי ראווה שחסר בהליך הפסאודו־משפטי הזה. ואם היה למישהו ספק בכך, באה התובעת הראשית ליאת בן־ארי, ונשאה, בניגוד לנהוג, נאום פתיחה שכולו תעמולה ציבורית. היא אמנם יצאה לחופשה בזמן השימוע של ראש הממשלה, אבל הפרקליטות דרשה שראש הממשלה ינכח בשעת נאומה לאומה.
שוב, סימון טריטוריה לפנינו. בן־ארי, כידוע, חשודה בהפרות חוק בניהול נכסיה. על מנדלבליט, הבוס שלה, קבע בית המשפט ש"נפל פגם" בהתנהלותו בחקירות ראש הממשלה (בכל מדינה מתוקנת הוא היה נאלץ להתפטר מיד בבושת פנים). אבל עליהם לא חל שום חוק ונוהג. הם בראש ההיררכיה. מנדלבליט מבחינתו ממשיך בכך מסורת: אותו "החזיקו בגרון" ה"מניאקים", עכשיו תורו להחזיק בגרון את הדמוקרטיה הישראלית.
נשוב לריבלין, שבמצוקתו המשפטית זעק ב־2003: "יש פה איום על הדמוקרטיה דווקא על ידי מי שמדברים בשם הדמוקרטיה… במקום שלטון החוק יש לנו בישראל כנופיית שלטון חוק… ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו ברשעות גדולה ומתוך סימביוזה מוחלטת… ואז מדליפים לעיתונים באופן סלקטיבי… בעיניי זה סדום ועמורה. ממש סדום ועמורה… הם כנופיה האנשים האלה".
היום ריבלין אחר, הוא "מאחד" ו"מרפא"; מילות קוד שמציינות כניעה ל"כנופיה". גם בעיותיו ה"ערכיות" וה"מוסריות" עם נתניהו מאותתות על הדגל הלבן שהרים. לא עוד יצא ריבלין נגד נורמות "סדום ועמורה", שזורעות בנבחרי הציבור אימה. הוא הפנים את יחסי הכוחות, ומשלם פרוטקשן ל"כנופיה" בדמות התמסרות ל"חבורה" הלא נבחרת שהשתלטה על השלטון בישראל.
המחנה הלאומי "המהותי"
מכאן במעבר טבעי לאירוע הפוליטי: ההמלצות על המועמד להרכבת הממשלה. כאן כיכבו שניים: נפתלי "ממליץ על עצמי" בנט, וגדעון "ממליץ על אוויר" סער.
לא זכור לי ראש מפלגה של שבעה מנדטים שהמליץ על עצמו, ואפשר להניח שאם מישהו עשה זאת, זה היה בתור בדיחה. הרי הוא מייצג ציבור קטן יחסית. אבל בנט לא צוחק. הוא בא לשכנע את תומכיו שממשלה עם רוב לשמאל, שנשענת על תמיכת המפלגות הערביות, היא ממשלה ימנית, מפני שתהיה בראשותו הרוטציונית.
כבר הסברתי שבמצב כזה התואר "ראש ממשלה" חסר משמעות. אבל בעוד שנראה שסער ויתר על ההתייפייפות הערכית ומודה שהאידיאולוגיה שלו מתמצה ב"רק לא ביבי", בנט – אם כי בחשש ומצוקה גוברים – סבור שהוא יוכל למכור לבוחריו את הסחורה הזו, שמאחוריה לא קשה לזהות אמביציות אישיות.
האם יצליח? הרי מדובר באותם אנשים שזעקו בזעם ב־2019 כשנתניהו הציע לגבאי ורוסו מהעבודה להצטרף לממשלת ימין כדי למנוע בחירות (בנט לא עבר אז את אחוז החסימה). הם יקבלו ממשלה עם רוב לשמאל? וגם אם יקנו את הסחורה הזו, הרי המציאות תטפח על פני בנט ונאמניו באותה מהירות שבה ייקח ליאיר גולן להגיד "תהליכים", ליאיר לפיד "ביידן", למרב מיכאלי "פטריארכיה", ולאבתיסאם מראענה "זכרון יעקב".
בפועל, לא תיתכן ממשלה לאומית בלי הליכוד. בלי הבסיס הפוליטי הרחב של הציבור המסורתי, אין באמת מחנה לאומי. זה עניין פשוט של מספרים. ממשלת ימין לאומית בלי הליכוד היא לפיכך בלתי אפשרית; ממשלה כזו תיבנה על חורבן הימין. עכשיו חסר שבנט יגיד שאין מה לדאוג, כי זו תהיה ממשלה של המחנה הלאומי "המהותי".
לפנינו דור של פוליטיקאים "פתיתי שלג". הכול סובב סביב רגשותיהם. הם נעלבו מנתניהו, הם פגועים ומקופחים, ואין להם שום דבר חשוב יותר מלנקום בו. זו התרפיה שלהם, והיא קודמת לכל אינטרס לאומי, לסמכויות הגזולות של נבחרי הציבור, ולהשתלטות העוינת של האוליגרכיה הפקידותית והמשפטית, שמוליכה אותנו לתהום.
שני התהליכים הללו משתלבים היטב, בתמרון מלקחיים. בצד האחד ישראל הופכת למשטר של שלטון מיעוט, תחת שרביט ניכוס הסמכויות של פקידות חסרת אחריות ושופטים שלוחי רסן, ובצד השני פוליטיקאים חלשים, שבמקום להילחם על כוחם (כפי שדורשת תיאוריית הפרדת הרשויות), נכנעים ומסתפקים ברדיפת כבוד מתוקשרת והתקשטות בתארים שרוקנו מתוכנם.
אסור לימין לומר נואש. הדמוקרטיה הישראלית עדיין לא "מיצתה את עצמה". אבל יש לומר ביושר: היא נלחמת על חייה.
