ביום שלישי ליוו את האירועים במשכן הנשיא ובכנסת בומים על־קוליים ורעשי מטוסים של חיל האוויר, שהתכוננו למטס המסורתי ביום העצמאות. בערב ובלילה, הרבה אחרי חצות, החרידו החזרות האחרונות, המוזיקה ושירת המקהלות בהר הרצל את מערב העיר, וזיקוקי דינור התפוצצו באוויר כאילו אין מחר. מפגן האחדות המוקדם הזה בא אולי להתריע על ההתפרקות הכללית שמול עינינו. טקסים של יום העצמאות זה יפה, אבל אם לא תהיה כאן מדינה אמיתית ומוסדות יציבים, אין שום סיבה לחגוג.
השבוע האחרון היה אחד החשובים והקשים שהיו לנו מאז ומעולם. המשבר הפוליטי, החוקתי, האזרחי והחברתי נפגשו יחד באופן חסר תקדים. האחד הקצין את האחר וכולם השליכו על התגובות בציבור. זו תקופה מיוחדת ורעה. בימים רגילים משתרר אחרי הבחירות שקט יחסי. לילה ויום של דרמות טלוויזיוניות ואחרות, סיכומים ותגובות צפויות של מנצחים ומנוצחים – ואז הולכים להתייעצויות פורמליות בבית הנשיא, נכנסים למו"מ קואליציוני בין מפלגות שכולן מכירות זו את זו, רוצות לדור יחד באותה ממשלה ולחלוק בתקציבים ובג'ובים.
כך היה נהוג עד הבחירות במועד א', מרץ 2019. מאז זה שונה, והפעם הרבה יותר זר ומוזר. הבחירות לא פתרו את הבעיות, אלא רק החריפו אותן. הכרעה דמוקרטית לא הייתה, ומסע הבחירות נמשך היום ביתר שאת, כאילו שלא הלכנו לקלפי. המשטמה ההדדית בינתיים רק גוברת. מי שראה השבוע מקרוב את המפגינים בעד נתניהו ונגדו בבית המשפט המחוזי ומול בית הנשיא, הבין כי השיח הרבה יותר בוטה וכל מפגש בין הצדדים יכול להסתיים רק באלימות. הנוכחות של ראש ממשלה שנאשם בפלילים בבית המשפט, עוררה אמוציות עצומות אצל המפגינים משני הצדדים, בעיקר אצל מתנגדי נתניהו.
כולם נראים בעיצומו של מסע דתי, כמעט מיסטי. צריך היה לראות את האנשים שהגיעו לבית המשפט מכל הארץ כדי לתמוך בנתניהו. הם משקיעים המון, יש בהם אהבה כנה לראש הממשלה. הם שרים לו שירים ומנשקים את תמונתו, כאילו הייתה קמע, אבל הם נגררים בקלות לשיסוי והסתה. השרים וחברי הכנסת, לא כולם, וגם מובילי המחאה באמצעות הרשתות החברתיות מחדירים בהם שנאה עצומה לכל מי שמתנכל לנתניהו לדעתם, מאביחי מנדלבליט בפרקליטות ועד אביעד גליקמן בערוץ 13. הגידופים, תנועות הידיים והאיומים הם בלתי נסבלים. לא הייתי מציע לתובעת ליאת בן־ארי לחצות את שורת המפגינים, גם עם מאבטח.
מי שראה השבוע את המפגינים בעד נתניהו ונגדו, הבין כי מפגש בין הצדדים יסתיים רק באלימות. הגידופים, תנועות הידיים והאיומים הם בלתי נסבלים
גם בצד השני זה נורא. ביום שלישי נסעתי לבית הנשיא במונית עם איש לא צעיר מחדרה שסיפר לי כי מאז החל את הקמפיין שלו, לפני שמונה חודשים, הוא השקיע קרוב ל־200 אלף שקל בארגון ההפגנות נגד נתניהו. לדבריו, זו השליחות של חייו. על הגדר המשטרתית בבית הנשיא ראיתי אדם שאני מכיר הרבה שנים, מנכ"ל לשעבר של מוסד תרבותי מכובד, אדם נחמד ומיושב, שלא הפסיק לזעוק קריאות גסות ומחרידות נגד נתניהו ורעייתו שרה. האיש עמד שם שעות. קודם לכן הוא היה בבית המשפט המחוזי. "היום זו העבודה שלי", הוא אמר.
האנשים הופכים לקיצוניים בגלל המצב הבלתי נסבל וחוסר הוודאות. וזה מסוכן. המשברים החמורים מקרינים זה על זה. התוצאות בקלפי הפכו את ההתייעצויות בבית הנשיא לאירוע מתוח במיוחד. מעולם לא חיכינו שם לכל המשלחות וספרנו בדבקות את כל קולות הממליצים, כמו נקודות במשחק כדורסל. לנתניהו היה רוב, הנשיא רובי ריבלין התלבט, ובצדק, וחבל שלא הכניס שיקולים ערכיים בהחלטה כפי שהבטיח. בסוף העניק ריבלין את המנדט לנתניהו שעומד לדין פלילי, אבל התנהג כאילו תקף אותו קבס. הנשיא שיבש והחרים על הדרך טקסים ממלכתיים שמתקיימים כאן מאז קום המדינה. מה זה שידר? רק עוד מרי, התנצחות וחריגה ממסגרת.
כמו בסרט מאפיה
גם היום החגיגי בכנסת ישראל, שבו הושבעה הכנסת ה־24, הפך למלחמה פנימית. קולות מאות המפגינים נגד נתניהו שהגיעו לגן הוורדים מול הכנסת, שיבשו כמעט את הטקס ברחבת המשכן. באולם המליאה נשא ריבלין נאום מצוין נגד המנהיגות של נתניהו, ויו"ר הכנסת ענה לו בנאום שתקף בחריפות את הפרקליטות ואת בתי המשפט. נפלא. חברי הכנסת מהציונות הדתית ועמיתיהם בסיעות הערביות כמעט הלכו מכות, והם עוד צריכים לשבת בקואליציה אחת. בכלל, חברי הכנסת מבינים שהם הולכים למושב קצר מועד. הפרלמנט הישראלי לא באמת עובד בשנים האחרונות, לא מחוקק, לא מגן על האזרחים, ולא מפקח על הממשלה. הוא רק חי מהתפזרות להתפזרות.
במשכן הסתובבו ביום שלישי גם המועמדים לנשיאות, פרופ' שמעון שטרית ויהודה גליק, שניהם שוחרי טוב שהבטיחו להכניס כאן קצת אחדות. שניהם גיששו באפלה. השיח במסדרונות היה שייך לעולם מנוגד. השרים, חברי הכנסת, היועצים, התקשורת, בעצם כולם – עוסקים בדיאלוג שנלקח מסרטי מאפיה. במדינה הדמוקרטית שלנו הכול סובב סביב ראש הממשלה נתניהו שעומד לדין בעוון שוחד; עדות מטלטלת של עורך וואלה לשעבר אילן ישועה, שמלמדת על שעבוד אתר אינטרנט לטובת נתניהו ומשפחתו תמורת הבטחות רגולטוריות במיליארדים; ראש ממשלה שמנהל את המשפט בחוץ וחופר תחת היסודות של המדינה שלו; קואליציה שאפשר להקים כאן רק בעורמה, מבוססת על עריקים פוליטיים, שוחד, משרות וטובות הנאה; קואליציה חלופית שתתבסס על מפלגות יריבות, קרעים, חשדנות וחוסר אמון, ושבה מככב גם אביגדור ליברמן, ראש מפלגה שראשיה הושחתו, הורשעו והלכו לכלא.
הכול נראה כאן חסר תקנה. מדינה שמנוהלת רק על בסיס חשבונות אישיים ושיקולים זרים. אבל מה שיותר מדכא הוא שהמצב רק יחמיר, וראש הממשלה הפיקח והמיומן יגרור את המדינה לעוד מערכות בחירות שבהן נחיה בלי תקציב ונזרוק מיליארדים – אבל הוא יישאר בתפקידו, ואם ינצח, ינסה לדחות את המשפט הפלילי ולמנות פרקליטות אחרת. זוהי שגרת חיינו בשנים האחרונות. התנהלות שהורסת כל חלקה טובה, ומציאות רדיקלית ומידרדרת, שהייתה עשויה להשתנות אילו ראש הממשלה היה רק נאות לוותר, לוקח פסק זמן, וחוזר בגדול אחרי זיכוי מלא או חלקי בתיקים שהוא בטוח שאין בהם כלום. אבל זה לא יקרה, אנחנו כבר יודעים.
