ימי אביב עם טמפרטורות גבוהות לאונת הזיכרון שלנו, הביאו השבוע בשורת התחדשות. למרבה הצער, הפריחה הססגונית מוכתמת בשלל שלטי חוצות שעדיין מעטרים את הדרכים בימי פוסט־בחירות; מתעקשים לטנף את ניחוח ההתחדשות בריח מפוקפק של מחלוקת.
אחד מהם, מטעם הליכוד, מכריז "ראש הממשלה הבא: לפיד או נתניהו" – ומציג תמונה עגומה של יו"ר יש עתיד על רקע מאיים, לצד תמונתו של בנימין נתניהו, שגם הוא ידע תצלומים מחמיאים יותר. אם תרצו, שיקוף מדויק של תוצאות הבחירות. יש עתיד באכזבת 17 המנדטים, לצד שלושים מנדטי ליכוד חסרי אונים. אלא שלכאורה קיימת אפשרות נוספת, פריטטית או לא, שתציב בבלפור מועמד אחר לראשות הממשלה – נפתלי בנט. יו"ר מפלגת ימינה הבהיר בעצמו לאורך מערכת הבחירות שבלי עשרים מנדטים הוא לא יוכל לכהן כראש ממשלה, ודאי שלא עם 15 או 10, אבל נוכח הפלונטר הפוליטי הקיים, חגיגות שבעת המנדטים בעיצומן. האיש שביקש לשים יד על ההגה, מתחיל להגביה לעצמו את מושב הנהג.
"אני לא מכיר הרבה פוליטיקאים שעמדו מול האופציה הריאלית המיידית להיות ראש ממשלה, ולא זינקו עליה. לי לא הייתה דילמה. אני לעולם לא אוותר על ערכיי – ערכי ציונות ואחדות – למען שום תפקיד בעולם", אמר השבוע בנט, רגע לפני שהמליץ על עצמו לראשות הממשלה. באותו יום ממש כינתה דוברות מפלגתו את בצלאל סמוטריץ' "נחש בתחפושת צדיק", בתגובה לביקורת חריפה מצד יו"ר מפלגת הציונות הדתית. פחות משלושה שבועות אחרי ההבטחה "עכשיו הזמן לריפוי, לאיחוי השסעים בעם, מה שהיה הוא לא מה שיהיה" – מוודא בנט שמה שהיה הוא שיהיה, ואפילו בין שותפים טבעיים. אכן, פני האחדות כפני החרב.
זו לא הייתה ההתנגשות החזיתית היחידה שידעה התנהלותו של בנט השבוע. בבסיס דבריו התקיימה סתירה מהותית, כשהביע בוז מופגן כלפי מי ש"עסוקים בקמפיין הבחירות החמישיות", תוך שהוא עצמו נושא נאום בחירות קלאסי, תחת הסיסמה שהוא מבקש להיות מזוהה עמה: "מה שטוב לישראל". את הפרשנות שלו למה שטוב לישראל הוא מעמעם, כמקובל בז'אנר. בנט מספיק חכם לא לצאת בסדר יותר מדי עם כולם, רק לא מספיק מתוחכם להימנע מהתנגשויות איתם. נאומו השבוע נפתח בברכה לשלום המדינה, ראשיה, שריה ויועציה, כשרגע אחר כך הוא פותח בהפגזות לעבר אותם ראשים ממש. בנט ביקש להבהיר שהוא לא בידיים של הימין ולא של השמאל, ולשם כך השתמש במפגן רטורי חריף, מאשים ומלא לעג של ימי קמפיין.
למעשה, בנט לא נמצא בקמפיין הבחירות החמישיות; הוא עדיין מנהל את קמפיין הבחירות הרביעיות. אם לדייק: הוא בעיצומו של מסע להכשרת הלבבות בתוך המערכת הפוליטית ומחוצה לה, לקראת הצעד שהוא עומד לבצע. איזה צעד? ממשלה עם נתניהו או עם לפיד? תמיכה ערבית או ראשות ממשלה מתוך כוח פוליטי מצומצם? בנט לא באמת שומר את הקלפים קרוב לחזה, הוא פשוט לא יודע. בימים אלה עומד יו"ר ימינה מול מספר אפשרויות פעולה מצומצם, כשמפלס החסרונות של כל אחת מהן עולה לאין שיעור על יתרונותיה, אולם האפשרות הגרועה ביותר מבחינתו היא בחירות חמישיות. כישלון שלו כלשון מאזניים אפקטיבית בסבב הזה, עשוי לפלוט אותו פעם נוספת מהעולם הפוליטי, הפעם בצורה קטלנית הרבה יותר מבעבר. חלום לשון המאזניים לא לקח בחשבון אסופת מספרים מקורזלת כל כך שאפילו ידידו של בנט, פרופ' ישראל אומן, לא יכול להתיר. איך אומר הפתגם הידוע? "היזהרו במה שאתם מייחלים לו – הוא עוד עלול להתממש".
האידיאולוגיה והאמביציה
יו"ר ימינה לא ויתר (לפי שעה) על ראשות הממשלה מטעמים אלטרואיסטיים, וגם לא מתוך צניעות־יתר. הוא פשוט יודע שלצד הבעיה המוסרית של הנהגה בגיבוי שבעה מנדטים בלבד, יש גם בעיה טכנית לגמרי. אחרי הנאומים הנכונים והמאחדים צריך גם לעבוד, ועבודת הממשלה דורשת הסכמות בסיסיות על דרך, על חלוקת תקציב, על הפעולות הנחוצות להגנת המדינה. רק קדנציה מפוארת במיוחד תוכל להצדיק בדיעבד צעד כזה. תוצאות הבחירות יוצרות במקרה הטוב ביותר פאזל בן 61 חלקים בגדלים שונים, שהדרך היחידה לחבר ביניהם היא לדחוס בכוח נקודות חיבור בצד אחד, ולהשאיר בצד האחר אינספור חורים נזילים בין חתיכה לחתיכה.
האינטרס האישי של בנט שלא ללכת לבחירות חמישיות, משיק לכאורה לאינטרס של המדינה. ישראל קצה בסבך החוטים הפוליטי חסר התוחלת, שעולה לנו בבריאות ובבור תקציבי חסר תחתית. בשם עיקרון זה יבקש בנט להכשיר צעדים שנויים במחלוקת לא רק בקרב בוחריו, אלא במעגלים רחבים הרבה יותר. את הכשרת הלבבות הזו הוא החל כבר בליל הבחירות, כשהכריז על "עיקרון מנחה אחד: מה שטוב לישראל. מה שטוב לכלל אזרחי ישראל. אנחנו נפעל שהנהגת ישראל תעבור משנאת חינם לאהבת חינם… ממנהיגות שעסוקה בעצמה למנהיגות מקצועית שאכפת לה". לא מדובר בעוד נאום מאחד בניחוח "ראש הממשלה של כו־לם", אלא במסר שהוכמן גם השבוע בדבריו: "הממשלה שתקום צריכה לשקף פחות או יותר את התפלגות הדעות בעם, את הקונצנזוס הלאומי. נוטה ימינה בדרכה לכיוון של המחנה הלאומי. לא אמרתי לקיצוניות, אבל עם ישראל במהותו הוא לאומי. זה רצון העם: הקמת ממשלה לאומית ימנית יציבה".
אז זהו שלא. ממשלה לא אמורה לשקף את התפלגות הדעות בעם. בשביל זה קיימת הכנסת. הממשלה אמורה לייצג את אלה מבין נבחרי הכנסת שהצליחו למצוא ביניהם מכנה משותף רחב דיו לקדם מדיניות מוסכמת. בתוך זה תמיד יהיו פשרות, ואין כמובן אפשרות לאחידות דעות בקרב 61 המושבים, אבל תהיה דרך. בנט לעומת זאת מבקש להצדיק חבירה מלאכותית שגם הוא יודע שימיה קצרים. לשיטתו, התפלגות הדעות דורשת ממשלה שיהיו בה חברים משמאל ומהמרכז, אבל בראשה יעמוד מי שמשקף את רצון העם – מנהיג לאומי מובהק. אבל היי, ברוגע. "לא אמרתי קיצוניות". בטח לא אחד מאלה מימין, ההם שבנט מסמן כמשולים לשורפי התבואות בימי בית שני. לגמרי לא. דרוש מישהו מתון יותר, אבל בקונצנזוס. נניח, נפתלי בנט.
"יש כאלה שקוראים לעצמם ימין, שאין להם שום בעיה לגרור את עם ישראל לעוד מערכת בחירות נוראה, והכול בשם אידיאלים נשגבים… לא אידיאלים יש שם, אלא אמביציות", תקף בחריפות את הימין השבוע. עכשיו נשאר לו לשכנע שהמניעים שלו להקמת ממשלה כזו או אחרת, שונים לחלוטין.
