אף פעם לא הייתי חובב טיולים גדול. במשפחה לא ממש טיילנו, היינו נוסעים לים, לחרמון או לכנרת, אבל אף פעם לא העמסנו אוהל על הרכב, ארזנו גזייה וכמה מפות ויצאנו לחרוש את רכס הכרמל בדגש על מעיינות המוחרקה. גם בטיולים השנתיים בעיקר נהניתי מהאווירה, בשעה שנלחצתי מחוסר האחריות של מערכת החינוך ששולחת אלפי נערים ונערות למסלולים מלאי יתדות וסולמות והזדמנויות למות. אבל טיילתי. למות זה לא מביך כמו להיות הנודניק שתוקע את כל השכבה כי הוא מפחד לרדת עשרים מטר בעזרת יתדות שאני מוכן להתערב שאף אחד לא בדק אם הן באמת תקועות טוב בעשרים השנה האחרונות.
ד"ר זמרי, לעומתי, היא מאסטר טיולים. את רוב שנות ילדותה העבירה בטיפוס על צוקים ללא חבלי ביטחון, או לפחות כך היא משקרת. בחול המועד התנגשו קורות חיינו. אני טענתי שטיולים זה לחלשים, ואם אנחנו באמת רוצים להכין את הילדים לעתיד עדיף שיסגלו יכולות בתחום הרביצה חסרת המעש, שממנו יוכלו ליהנות לאללה לפני שיהיו להם עצמם ילדים; הדוקטור טענה שחשוב לילדים לראות טבע, ושזה חשוב גם להתפתחות החושית, ועוד שקרים מדעיים שאין לי די שנות לימוד להתווכח איתה עליהם.
אז עשיתי מה שאני עושה הכי טוב ונכנעתי. מאמי, תמצא לנו מסלול עם קצת מדבר ומים, אמרה לי שירן, כאילו אני יועז הנדל או משהו. בניגוד להנדל לא הפקרתי את המחנה, וצלצלתי לאנשים עם ידיים מחוספסות. חבר טוב, אביחי שורשן מכפר־אדומים, אמר לי זמרי, אתה חייב לבוא אלינו לוואדי קלט, הוואדי הכי יפה בארץ. אמרתי לו שזה לא כל כך מפתה, ושהוואדי היחיד שאני ממש מכיר הוא ואדי ערה שהוא לא ממש מלך היופי, אבל זרמתי ועדכנתי את ד"ר זמרי שנלך לוואדי קלט. היא שאלה איפה זה, אמרתי לה שבתחילת המדבר, היא אמרה תודה מאמי, עניתי לה בכיף, הכרחת אותי. למחרת בבוקר יצאנו.
מחשבות על עלייה
התחלתי לחשוד בטיול כשלא היו פקקים. חול המועד, כל ישראל בדרכים, ואני מגיע בתוך שעה ומשהו לנקודת הציון ששלח לי השורשן. כאילו א־לוהים אמר: יאללה, נריץ את הדרך מהר, הוא יסבול מספיק בטיול.
שורשן חיכה לנו ביעד עם בנו הצעיר רותם. סידרתי לכם מדריך, הוא אמר. אז אין מה לדאוג. אם הוא שולח את הילד שלו, עוד לא בן עשר, להדריך אותנו, כמה קשה זה יכול להיות? עצה קטנה למתעבי טיולים: כשאתם שואלים חבר אם מסלול כלשהו קשה, תבדקו שאתם והוא באותה רמת טיילות. הרי אם תשאלו את מייקל ג'ורדן אם קל להטביע הוא יגיד שמאוד, אבל זה עדיין לא אומר שזה קל לי.
שורשן האב והבן התייעצו ביניהם מאיפה כדאי לקחת אותנו. הילד הציע את הירידה התלולה, אבל הנחיתי את שורשן שברצוני לחזור מהטיול עם שלושת ילדיי בחיים והוא הכריע שנרד במסלול קל יותר. אני אוהב "קל יותר", מטורף עליו, חולה עליו. יאללה, נלך על קל יותר?
התחלנו לרדת. רותם דילג בקלילות ואני והד"ר צעדנו אחריו בטוחים בעצמנו. עשר דקות לתוך המסלול, כעסתי על עצמי ממש. מזה חששת? קצת ללכת ברגל? בקטנה, חילוץ עצמות קליל.
כמה דקות אחר כך כבר קיללתי את כל העולם. כמו במשחק מחשב, נראה שעלינו כמה רמות קושי. הדרך הקלילה התחלפה בשביל צר שמחבק תהום, וההליכה המלחיצה כללה זאטוטית על הכתפיים שנמאס לה ללכת, זאטוט שמתלונן כי אסור לקפוץ לתהום ועולל ששכח שאנחנו קיימים ורץ עם המדריך קדימה.
המסלול נעשה תלול יותר ויותר, וכל ירידה סלעית שעברתי גרמה לי לשמוח קצת ואז לקלל את עצמי: צריך לעלות את זה אחר כך. ירדנו עוד ועוד ועוד, במסלול די ריק כי כמו שרותם טרח לספר לי, רוב האנשים מגיעים עם האוטו ממש קרוב לבריכות המים. למה גם אנחנו לא עשינו את זה, שאלתי, והוא דפק לי מבט שכולו "לאבא שלי יש חברים הרבה יותר טובים ממך". צודק.
שעה ורבע לתוך המסלול, אחרי שירדנו בסולם ברזל קטן שכמעט גרם לי להיפרד לשלום מילדיי, הגענו למעיין – שם מכובס לשלולית. טוב, אני סתם מלכלך, זה באמת אחד המקומות היפים בארץ, ואני כמובן לא נהניתי ממנו כי כשהילדים והדוקטור שכשכו את עצמם לדעת במים הקרירים אני רק הרצתי בראש את תרחישי העלייה. מתי אפול? איך יביאו מסוק שיחלץ אותי? האם לא יצליחו, ותמונתי תופיע בעמוד 14 בידיעות אחרונות תחת הכותרת "האבא שמת כי לא ידע לטייל"?
זבל בקטע סמלי
אחרי רבע שעה של שכשוך כבר התחלתי להעיר שצריך גם לעלות בחזרה. אחרי חצי שעה של התעלמות מוחלטת ממני וממצוקתי השמיים התחילו להתקדר, וניצלתי את המצב כדי להסביר לילדיי שאם לא נעלה עכשיו יבוא גל גדול וישטוף אותנו. הילדים בתגובה אמרו לאמא שלא כיף עם אבא, ואני החלטתי לחתוך הצידה ולהטביע את יגוני בביסלי גריל. לבסוף כולם מיצו והואילו בטובם לחלץ אותי מסבלי.
ארזנו את עצמנו, ואת הזבל שיצרנו קשרנו כמובן לתיק שעל גבי, בקטע סמלי. יצאנו בדרך למעלה. אני חושב שמעולם לא לקחו כל כך הרבה הפסקות בעלייה הזאת. מדי שתי דקות טיפוס מצאתי תירוץ חדש לעצור לרגע. רותם והעולל, שהתחברו בעיקר דרך ירידות עליי, ביקשו לרוץ קדימה. רותם הוסיף ואמר שאני יכול פשוט לעקוב אחרי הסימון השחור ולהמשיך לפיו כל הדרך למעלה. אמרתי לו שאם הוא נוטש עכשיו, המטיילים הבאים ינווטו לפי הגופה המוטלת במרכז הדרך.
שעה וארבעים אחר כך, עייפים אך מותשים, היינו למעלה. נישקתי את ילדיי כאילו סיימתי מסע כומתה, הבטתי איתם מטה ואמרתי להם: אתם קולטים כמה עלינו? הם הביטו בי בחזרה וענו: אתה קולט כמה התלוננת?
בני הזוג שורשן כבר חיכו לנו בביתם עם על האש ואירוח כיד המלך. איך היה, הוא שאל. היה מדהים, לפחות לארבעה מתוך חמשת המטיילים. ישבנו שם בנחת. הילדים שיחקו בכיף. החזקתי בידה של הדוקטור ושאלתי אם על זה היא חשבה כשאמרה לי מיליון פעם שהיא רוצה שנהיה "משפחה מטיילת". היא אמרה שכן, ואני חייכתי. עמוק בפנים ידעתי למה כל כך התנגדתי לזה.
