לפני כמה חודשים פגשתי – אחרי שהחברות נוצרה בטוויטר – את הסופרת איריס לעאל. אף שהיא שייכת לצד השני של המפה הפוליטית, איריס נגעה בי פעמים רבות בכתיבתה ומצאתי שאני מזדהה איתה מאוד. שמחתי שזכיתי לשבת איתה על ספסל אחד בשדרות רוטשילד ביום מימי הקורונה.
במהלך הפגישה שוחחנו ופתחנו את הלב, דיברנו על כתיבה, על המדינה, על הבית. לעומתה אני חדשה בתחום הכתיבה, אבל שמחתי על ההזדמנות לתת לה את הספר שלי “א אלמנה“. היא בתמורה נתנה לי את שלה, “לא העזנו לדעת“.
גילינו ששני הספרים שלנו נוגעים בנקודה אחת שהיא בליבת הסיפור הלאומי: השכול. איריס, שאיבדה את אחיינה במבצע צוק איתן, מתארת בספר את רגעי האימה, את השבעה ואת מה שבא אחריה. היא מספרת את עצמה, את משפחתה שלה לצד משפחתו של אחיינה. את החיים לפני המוות ואחריו.
הספר מכיל המון, ומעבר לשכול עצמו. הוא מדבר על זוגיות ומשפחה, על הכלה ועל סוגים שונים של התמודדות.
בספר שלי מובא אופן ההתמודדות שלי (כמובן לצד הילדים ומשפחתי המורחבת) עם הרצח של רזיאל, ובעצם בכל מילה בספר ניסיתי לצעוק שאני רק רוצה כבר להיות בסדר, ושאעשה הכול כדי להגיע לשם. אבל הספר של איריס הציג לי תמונה הפוכה לגמרי.
דרך עיניה של איריס התוודעתי לשכול אחר, שהכרתי בעיקר מסיפורים אך מעולם לא נגעתי בו אישית.
ידוע שיש חלוקה בעולם השכול. יש שכול של צה“ל, שכול של איבה ושכול אזרחי. יש גם אירועים רבי־נפגעים ואירועים בודדים, כאלו שבאו בגל וכאלו שהם חלק ממבצע צבאי.
וישנו גם החתך הכואב ביותר, ואלו משפחות שאיבדו ילד רווק.
תמונות שיקפאו עם השנים
ביום הזיכרון אני בדרך כלל קצת נבוכה מתשומת הלב המופנית אליי ואל משפחתי. נכון, רזיאל נרצח בנסיבות של טרור לאומי, רק כי הוא יהודי. אבל אותי חינכו שביום הזיכרון מציינים מעשי גבורה למען העם והארץ, ולכן אני מחפשת תמיד סיפורים של אחרים.
ומה אומר לכם, הספר הזה של איריס פתח בפניי את העולם הכואב והמאיים של השכול הלאומי שלנו. חלום הבלהות של כל הורה, למצוא את עצמו בוכה מול קבר בנו, חייל שלא שב.
תארו לכם מה זה.
מאדם רגיל שדאגותיו שייכות להבלי העולם הזה, ברגע אחד לעמוד מעל קברו של ילד שמלבד זיכרונות וקצת תמונות שיקפאו עם השנים, אין יותר כלום.
לעולם לא להכיר את אשתו ואת ילדיו, כי פשוט אין כאלו.
כשקראתי את הספר התוודעתי לסיפורה של משפחה, לסיפורם של הורים שכולים, של אחים שאיבדו אח, של דודות ודודים, שכנים וחברים שלא נותר להם ממנו כלום.
בחלק מן העמודים לא יכולתי לא לשמוע את זעקת הוריו של נמרוד, הילד שלא שב. זעקה שאיש לעולם לא יבין. לעולם.
בעמודים אחרים רציתי להיכנס פנימה אל הספר, לגעת באבלים השותקים, מי שלא ניתנה להם הזכות להתאבל באמת – המשפחה המורחבת והעוטפת.
כל רגע של חיוּת
משפט אחד בספר שאומרת אמו של נמרוד, יולי, תפס אותי במיוחד. הוא מבחינתי החוט המרכזי שהכול נע עליו. הוא גם מאפיין את הפער העצום בין הסיפור שלי לזה שלהם. “אני לא בסדר וכנראה לעולם לא אהיה בסדר יותר“.
הספר הזה נגע בי בכל המקומות שבכלל לא חוויתי באובדן שלי. מקומות שלא הכרנו – לא אני, לא ילדיי ולא הוריו של רזיאל. מתוך הספר של איריס יכולתי לחוש בכאב שאצלי לרוב נמצא עמוק בפנים, ולא זקוק למרגוע מהסיבה הפשוטה שיש מסיחי דעת. יש ילדים, יש חיים תובעניים.
אנחנו נוכחים בחיי ההורים של רזיאל. זה לא מחזיר להם אותו, אבל בוודאי עוזר להם להצליח לתפקד לצד הכאב. לאפשר לעצמם לנשום ולראות קצת עתיד מעבר להווה.
נשמתי את יולי ועמי, שאיבדו את בנם, וקראתי את חוסר האונים של הסביבה מול האירוע הנורא הזה. הרצון הפשוט, הטבעי והקיומי להבין מה השתבש. מה לא עובד כמו שצריך, למה דווקא לנו. התהייה מה צריך לעשות כדי להשיב את המצב לקדמותו, ולבסוף ההבנה שאין לנו שום שליטה במצב. שום שליטה בהווה השורף כל כך, שנמשך יותר מדי זמן. כנראה לנצח.
רציתי לעצור את הקריאה ולבקש מאיריס להתמסר למה שקורה. להסכים שהמצב לא יחזור להיות נורמלי לעולם, ושככה זה עכשיו. רציתי ואני עדיין רוצה לומר לה, לאמו של נמרוד, שזה נורא מה שקרה להם, שזה לא הוגן ולא צודק. ושלעולם היא לא תהיה בסדר וזה לא בסדר.
רציתי לזעוק למשפחה, לחברים ולתומכים – אתם נחוצים גם אם לא אומרים לכם. אתם יכולים להתאבל בדרככם שלכם. מותר לכם.
כשסיימתי לקרוא את הספר ישבתי על הספה בבית שלי, תמונתו של בעלי תלויה על הקיר ממול, נשימות ילדינו נשמעות בדממת הלילה. כדי להרגיע את הלב הרועד התבוננתי בילדים שלי ישנים. חשבתי על הרגעים שבהם הם שמחים וצוהלים, רבים ומשחקים. חיים. רציתי לא להפסיד אף רגע מהחיות הזו, למענם. למען מי שיום הזיכרון בשבילם מדי שנה הוא .
יום הזיכרון השנה, מבחינתי, מוקדש להם. למשפחות השכול הרבות שאבדתם שייכת לתהומות שלעולם לא אוכל להבין ולעולם לא אוכל לשאת, בתוך שאר חללי מערכות ישראל.
ותפילה שאף פעם לא נדע ולא נידרש לנטל שהם נושאים יום־יום, שעה־שעה, בגאון, בשביל המתים אך בעיקר בשבילנו, החיים.
