משפט נתניהו הוא בית הספר הטוב ביותר והגרוע ביותר למשפט פלילי, בו זמנית. הטוב ביותר, כי הצדדים סוחטים עד תום את כל הטריקים והשטיקים הפזורים במגרש המשחקים הגדול של סדר הדין הפלילי, ומכל מהלך במשפט אפשר לחלץ לפחות שלוש שאלות מכשילות במבחני הלשכה. הגרוע ביותר, שכן בלהיטותם לנצח בכל מחיר, הצדדים רומסים את הנורמות הבסיסיות ביותר של הוגנות והגינות. העקרונות האתיים שרויים, מותרים, מחולים. כל סבב מנוהל כקרב עמק הבכא. הקרב האחרון. כאילו אין שחקנים חוזרים ולא יהיו סבבים חוזרים. דחיית סיפוקים מהסוג המתואר בתורת המשחקים – מאן דכר שמה.
בשיטה האדברסרית הפרוצדורה היא חלק מהמהות. במיוחד בהליך הפלילי, שמירה על כללי סדר הדין חיונית להגדלת הסיכוי לעשיית צדק. במשפט נתניהו הצדדים לא מפסיקים לצפצף על הכללים. קחו למשל את נאום הפתיחה של ליאת בן־ארי. לא פחות מ־5,000 מילה הקדישה התובעת כדי לפמפם שוב ושוב את הנרטיב שלה – ראש הממשלה נתניהו קיבל שוחד. החוק אמנם מאפשר לתובע להקדים דברי פתיחה לפני העלאת העדים והצגת הראיות, אולם דברי הפתיחה נועדו בעיקר לתת מפת דרכים כללית להתמצאות ב"פרשת התביעה", ולא להוות קדימון לשלב הסיכומים, שבו, ורק בו, התביעה רשאית לפרוס את הנרטיב המלא שלה.
ההליך הפלילי מתנהל בחוסר סימטריה מובנית, "לא כוחות" בלשון העם. מצד אחד עומדת המדינה על משאביה העצומים, היא מפעילה את אמצעי החקירה, מנסחת את כתב האישום ושולטת שליטה מלאה ברובו של התהליך. מולה עומד הנאשם הנדרש להתגונן, לרוב אדם פרטי בעל אמצעים מוגבלים. כדי לפצות על אי־השוויון, החוק קבע מנגנונים שנועדו לאזן את יחסי הכוחות ולאפשר לנאשם להתמודד בתנאים סבירים.
לא פחות מ־5,000 מילה הקדישה בן־ארי כדי לפמפם את הנרטיב. התביעה אמורה להתמקד בעובדות, להציג לפני השופטים את הנתונים ולתת להם להחליט לבדהתובעת
אחד המנגנונים החשובים קשור ליחס שבין העצים ובין היער: התביעה אמורה להתמקד בעובדות ולא לפמפם את הנרטיב. היא נדרשת להציג לפני השופטים את העצים, ולתת להם להחליט לבד אם להגדיר את המרחב כיער. זו אחת הסיבות להבדל היסודי שבין החקירה הראשית, שבה התובע מעלה את עדי התביעה להעיד, לבין החקירה הנגדית, הנערכת מאוחר יותר על ידי הסנגור. בחקירה הראשית לתובע אסור לשאול שאלות מנחות או מדריכות, וההכוונה שלו יכולה להיעשות בשאלות פתוחות בלבד. העד אמור לספר את סיפורו באופן אותנטי ולא מהונדס, והשופט אמור להתרשם מ"התנהגות העד, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". אם התובע יפמפם את הנרטיב שלו בשלב זה העדות תזוהם.
אפשר להמחיש את ההיגיון בדוגמה מעולם העיתונות. תחקיר עיתונאי גרוע ייפתח בהכפשות משולחות רסן על מושא התחקיר, גרפיקה שחורה־אדומה מאיימת ופסקול של צלילים נמוכים וקודרים. העורך ישתמש במניפולציות עריכה שונות כדי להבהיר לקורא או לצופה: "הוא נבל". בתחקיר כזה, כאשר מנקים את הרעש והלכלוך שנוספו בעריכה, נשארים לא פעם עם תשתית עובדתית דלה, שדופה, ספקולטיבית, ונתונה לפרשנות. מאידך גיסא, בתחקיר טוב אין צורך ברעש וצלצולים כי הראיות מדברות בעד עצמן. כשרואים מספיק עצים איש לא מתלבט אם יש יער או אין. התשתית העובדתית היבשה עושה את העבודה. יתרה מזאת, גם תחקיר טוב ומבוסס עשוי להיפגם מעודף התלהבות של העורכים והגרפיקאים, כי האינפלציה בהצגת הדברים מורידה את אמון הקורא ומעלה חשש למניפולציה.
בדרך הקלה
בן־ארי מכירה את העקרונות הללו, ובכל זאת נגררה לנאום פתיחה פומפוזי בצבעים רוויים אשר פוגע באמון הניתן בתביעה, ובכלל נראה כאילו נוצר כולו להזנת התקשורת. זה קורה מפני שהפרקליטות מתקשה להתמודד עם המתקפה הציבורית שנתניהו מנהל נגדה. ערוץ 13 פרסם השבוע שהתובעים בתיקי ראש הממשלה פנו לקבלת עזרה מקצועית לחיזוק החוסן הנפשי שלהם, ומשרד המשפטים סיפק להם פסיכולוגים וסדנאות טיפוליות. קרה או לא קרה, הסטרס ניכר על הפנים.
יום שני השבוע, שבו נפתחו דיוני ההוכחות, נשמע כמו בית מטבחיים חשמלי. על הבימה ברחוב צלאח א־דין שאגה גלית דיסטל־אטבריאן ("יש לנו ממשלת ריפוי, ואתם המחלה. בוקר טוב ביביסטים"), הרשתות הוצפו במתקפות של תומכי ראש הממשלה ("יום כיפור של הפרקליטות", "להעמיד את בן־ארי ומנדבליט לדין"), באולפנים מוקם הרתק של אבישי בן־חיים ושות' ("משפט נתניהו הוא שלטון ההגמוניה, על ידי ההגמוניה, למען ההגמוניה"), ובערב נתניהו עצמו עלה לשידור בנאום חריף לאומה ("הפרקליטות ניהלה מסע ציד, כך נראה ניסיון הפיכה שלטוני"), בבחינת ממני תראו וכן תעשו. נראה שבן־ארי, כמו שאר התובעים בתיק, מתקשה לעמוד יציב מול קצב התופים, הבאסים והדיסטורשן של להקת ראש הממשלה, ובעקבות זאת היא עושה פאולים של חובבנים.
ומכאן לתוכן נאום הפתיחה והעדות של מנכ"ל וואלה אילן ישועה. וכאן נצטרך להודות שאם הפרקליטות מפסידה בפרוצדורה, נתניהו מפסיד במהות.
"נאשם 1 ביקש להשתמש בכוחו השלטוני על מנת לקדם את מאווייו האישיים. הוא ידע מה האינטרסים של שאר הנאשמים, ידע היטב מה הוא יכול לתת להם ומה הם יכולים לתת לו. וכמה זה חשוב גם לו וגם להם", קבעה ליאת בן־ארי. "מערכות היחסים היו של אינטרסים הדדיים, בין איש הציבור הנושא בתפקידים הבכירים ביותר במערכת השלטונית, לבין בעלים של כלי התקשורת איתם הוא יכול להיטיב כלכלית, ככל שהם ייענו לדרישותיו".
ובהקשר הזה כדאי להתעכב על שתי נקודות מעניינות. הראשונה, לבן־ארי חשוב היה לצמצם את זירת המחלוקת המשפטית. "הזירה העיתונאית אינה אלא ההקשר שבו ניתן המתת, ולא המהות של הדיון שבפני בית המשפט הנכבד. ענייננו אינו בשאלה האם מדובר בתקשורת אובייקטיבית אם לאו כאמור, אלא בשאלה של גישה, שליטה והשפעה על תכנים". האמירה הזאת מכוונת לתקוף את אחת הטענות המרכזיות של נתניהו. כזכור, עוד לפני ההחלטה על הגשת כתב האישום, ראש הממשלה טען וחזר וטען שסיקור חיובי איננו שוחד, שהפרקליטות מבצעת פליליזציה של המטבח הפוליטי, שיחסי קח ותן בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת הם הכרח בל יגונה, ושכך כולם נוהגים.
הפרקליטות יכלה להיכנס לזירה הזאת ולטעון שיש הבדל בין פגישות תדרוך עם עיתונאים ועורכים, ואפילו הפעלת לחצים על כלי תקשורת כדוגמת עוצר ראיונות, לבין מצב שבו הפוליטיקאי כלל לא נפגש עם עורכים וכותבים, לא מנסה לשכנע אותם בצדקת מדיניותו, אלא הולך "מעל לראש שלהם" ישירות אל בעל השליטה ו"קונה" את תמיכת כלי התקשורת. היא יכלה לטעון שחופש העיתונות איננו חופש השחתת העיתונות, וששמירה על נורמות עיתונאיות בסיסיות היא ערך ציבורי שראוי להגן עליו.
יש הבדל בין עיתון המחזיק בהשקפת עולם מסוימת ומקדם אותה, לעיתון שהעורך שלו מתקשר לכתבים ומצווה עליהם את מי לרומם ואת מי להשפיל, על פי אינטרסים נקודתיים עלומים של בעלי המאה והדעה. משפט נתניהו יכול היה להיות הזדמנות לדיון ציבורי בסוגיה, אך כפי שאפשר להבין מהנאום, הפרקליטות בחרה שלא להיכנס כלל לזירה הזאת ולא לחוות עליה דעה. הסיבה היא שעבירת השוחד היא אירוע מורכב פחות: צריך להצביע על "מתת", "תמורה", ו"בעד" בין עובד הציבור לבין בעל ההון. ואין צורך להיכנס לשאלות פילוסופיות מורכבות על מקומה של התקשורת בדמוקרטיה. צמצום זירת המחלוקת מקל על הרמת נטל הראיה.
נקמה בבישול איטי
הנקודה השנייה עלתה מעדותו של אילן ישועה. "היה מאמץ מיוחד נגד בנט, שקיבל תשומת לב מיוחדת, עם כתבות נגד אשתו ואביו", העיד ישועה. הוא התייחס לשורה של מסרונים שקיבל מבעל השליטה בוואלה שאול אלוביץ' (התכתובות נחשפו בחדשות 12 בינואר 2019), אשר מהם עולה שראש הממשלה הפעיל לחצים על מערכת וואלה כדי לקדם פרסומים שליליים נגד בנט ובני משפחתו. על פי הנטען, נתניהו דחף לפרסם אייטם שלפיו גילת בנט עבדה במסעדה לא כשרה בניו־יורק, וכן אייטם המתייחס לאביו המנוח של בנט, ג'ים, שבו נטען שהוא היה מעורב בהפגנות אלימות נגד רבין בתקופת הסכמי אוסלו.
אם נצא רגע מהזירה המשפטית, העדות הזאת עשויה לשפוך אור על המבוי הסתום הפוליטי שבו מצויה מדינת ישראל. תוצאות מערכת הבחירות הרביעית בישראל ברורות למדי: יש בעם רוב מובהק התומך במדיניות ימנית, ובמקביל ישנו רוב מובהק המתנגד לכך שנתניהו ימשיך לשמש ראש ממשלה. הסיבה לפער הזה נעוצה בהתנהגויות מהסוג שנחשף בעדותו של אילן ישועה.
על פי החזון, מדינת ישראל הייתה אמורה להיות אור לגויים, אבל במציאות חלק גדול מהציבור ונבחריו עומד שווה נפש מול עבירות של שחיתות שלטונית. אך מתברר שגם לזה יש גבול. אפשר להבין איך מצוקת הבחירות של 2013 ו־2015 גרמה לנתניהו לעשות כל מאמץ להשפיע במשהו על דעת הקהל כלפיו, באמצעות התערבות כוחנית בעבודת כלי תקשורת גדולים. הרבה יותר קשה להכיל ניצול של הכוח הזה כדי לרמוס אישית מתחרה פוליטי, באמצעות פגיעה מתחת לחגורה באשתו ובאביו. הוסיפו לכך את העובדה שההבטחות הפוליטיות של ראש הממשלה לרוב לא שוות את הנייר שעליו הן כתובות. בני גנץ לדוגמה, היה בטוח שנתניהו יעביר תקציב מדינה; ראש הממשלה הבטיח, היעלה על הדעת שהוא לא יקיים?
לא מעט דוברים בימין תוקפים את בנט וסער ומתקשים להבין מדוע הם מתעקשים שלא לשבת תחת נתניהו בממשלה. התשובה היא שנקמות פוליטיות מגיעות לא פעם רק אחרי בישול ארוך ואיטי. גם אם תהיה נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק ושמש העמים, אם לא תפסיק לפגוע בקולגות ולרמוס אותם, יבוא יום ולא יעניין אותם שום דבר חוץ מלהדיח אותך. הם באמת כבר לא מאמינים לשום מילה שלך.
