על פי כותרות החדשות והשיח ברחוב, וגם על פי דיווחי בתי החולים, הקורונה כמעט מאחורינו. אבל מי שיוציא את הראש מהמרכז יגלה שבנגב, גם השבוע, יש עדיין יישובים גדולים שבהם הנגיף חי ובועט. רהט, למשל, מככבת במקום השלישי בארץ במספר החולים, ורק ביום שישי שעבר אומתו בעיר כשישים חולי קורונה חדשים, בעקבות חתונה המונית שהתקיימה שם ימים ספורים קודם לכן.
ההתפרצות הזו, שעלולה להסתיים גם בחולים קשה ובמתים חלילה, קשורה לנתוני ההתחסנות הנמוכים בחברה הבדואית. בעוד שהנתון הכללי בישראל מצביע על למעלה ממחצית מהאוכלוסייה שכבר חוסנה בחיסון שני, ברוב היישובים הבדואיים בדרום שיעור המתחסנים נמצא באזור 20 האחוזים, לא יותר. בפזורה הבדואית מדובר על אחוזים בודדים של מתחסנים, ויישוביהם מרצפים את תחתית הטבלה, אבל גם בערים הבדואיות הגדולות הנתונים נמוכים במיוחד. בכסייפה היו באמצע השבוע רק 13% מחוסנים, בחורה 14%, ובתל־שבע 19%. ברהט, בירת החברה הבדואית והעיר השנייה בגודלה בנגב, עומד אחוז המתחסנים על 26% בלבד. הנתונים הללו מסבירים היטב מדוע מתוך 25 יישובים צהובים בלבד בכל הארץ, כשליש הם יישובים בדואיים.
ועם זאת, מאג'ד אלכמלאת, סגן ראש העיר רהט ומחזיק תיק הבריאות בעירייה, מזכיר שהחברה הבדואית היא חברה צעירה מאוד. בעיר שלו למשל, רק כ־40 אלף מתוך 72 אלף התושבים יכולים להתחסן. מתוכם, לדבריו, התחסנו כבר למעלה ממחצית. ועדיין, גם אלכמלאת מודע היטב לפער באחוזי ההתחסנות בין החברה הבדואית לחברה היהודית. "לצערנו יש הרבה פייק ניוז בנושא החיסונים, ובתחילת הדרך הייתה התנגדות משמעותית להתחסן", הוא מספר. "עכשיו אנשים עדיין מפחדים להתחסן, אבל הם מתחילים להבין מה הם מפסידים. הם רוצים לבלות ולצאת לחו"ל, ומפנימים שזה מחייב אותם להתחסן ושאין להם ברירה".
פאדיה אבו־סויס: "היום כבר אי־אפשר לבנות על השייח' שיאמר להתחסן, כי הוא עצמו לא מתחסן, וגם המשפחה שלו לא רוצה שיתחסן כי חוששים לחייו"
המחיר של חוסר ההתחסנות בחברה הערבית, יורגש יותר החל מהשבוע הבא. באמצע השבוע מתחיל חודש הרמדאן, שבשנה רגילה כולל תפילות המוניות במסגדים וארוחות מרובות סועדים. בשנה שעברה חל הרמדאן בשלהי הגל הראשון של הקורונה, והתפילות במסגדים לא התקיימו. השנה המסגדים אמנם פתוחים אבל פועלים בתו ירוק, למחוסנים בלבד. "תהיה הגבלה על מספר המתפללים והקפדה על מרחקים ועל מסכות, ואלו שלא התחסנו לא יוכלו להיכנס", מבהיר אלכמלאת. גם השנה, כמו בשנה שעברה, לא יגיעו מאות אורחים לסעודות האיפטאר ברהט, המתקיימות מדי ערב בחודש הרמדאן בסיום הצום. הסעודות יתקיימו בעיקר בחוג המשפחה, עם מעט אורחים. אלכמלאת, שמחזיק גם בתיק התיירות של העירייה, מודע גם למחיר הכלכלי שהעיר משלמת על ביטול האירועים ההמוניים.
אלא שהרמדאן הצנוע הוא לא רק מחיר שהחברה הבדואית משלמת על אחוז המחוסנים הנמוך בקרבה, הוא עלול אף להחמיר את המצב. מנהיגי החברה הבדואית חוששים שהחודש הקרוב, שבו רבים צמים מדי יום עד שעות הערב, יאט עוד יותר את קצב ההתחסנות של האוכלוסייה. אלכמלאת מבקש להזכיר שגם בצום מותר להתחסן, אבל באותה נשימה מעדכן שמוקדי ההתחסנות ברהט יתאימו את עצמם לאירועים ויפעלו בעיקר בשעות הלילה, לאחר שבירת הצום.
מי שעוד מודאג מהשלכות הרמדאן על ההתחסנות הוא ד"ר ג'יהאד אבו־סביתאן, מתמחה בבריאות הציבור והממונה על החברה הבדואית במשבר הקורונה בלשכת מחוז דרום של משרד הבריאות. אבו־סביתאן מספר על תוכניות המשרד לספק ניידות חיסונים שיסתובבו ביישובים הבדואיים בשעות הערב, לאחר סיום הצום, ויעודדו את האוכלוסייה להתחסן.
את אחוזי ההתחסנות הנמוכים במגזר הוא מסביר בפחד של החברה הבדואית להתנסות בדבר חדש. "החיסון קיים רק ארבעה חודשים, ובארץ שלושה חודשים בלבד, ולכן יש חשש טבעי ממנו. אנחנו מנסים להתמודד עם החשש הזה באמצעות קמפיין שנעזר ברופאים בדואים ובמובילי דעת קהל נוספים, וככל שהזמן עובר אנחנו רואים עלייה מתונה בהתחסנות. בשבועות האחרונים דאגנו להזכיר לציבור שהחיסון יאפשר להם לקיים סעודות גדולות יותר ברמדאן, אבל עכשיו, כשהרמדאן יתחיל, כנראה שההיענות של הציבור תרד, והאתגר שלנו הוא למנוע את זה".
פחות חמולה, יותר קהילה
פאדיה אבו־סויס, תושבת רהט ואם לשלושה, היא הצעירה מבין 12 אחיה ואחיותיה. היא מספרת שכולם במשפחתה הקרובה התחסנו, אבל היא מודעת היטב לחששות של רבים מהמבוגרים להתחסן. "אנשים מתקשים לקבל את המהירות שבה החיסון אושר. מבחינתם החיסון הזה הוא כמו אישה שנכנסה להיריון וילדה אחרי ארבעה חודשים". סבא שלה, בן 110, טרם התחסן. "הוא בריא ומתפקד, ומכיר את כל הנכדים שלו. בין האפשרות לשמור עליו שלא יחלה, ובין האפשרות לחסן אותו ולהסתכן בהשלכות על בריאותו, המשפחה שלי מעדיפה לשמור עליו ולא לחסן אותו".
ביום־יום אבו־סויס מנהלת ארגון שיש לו יכולת השפעה לא מבוטלת על מספר המתחסנים בעירה. בארבע השנים האחרונות היא מנהלת ברהט את קהילות הצעירים של רשת "תוצרת הארץ". הקהילות ברהט מונות כ־110 סטודנטים שמקבלים מלגת לימודים במשך שנתיים, ובתמורה מחויבים להתנדבות בעיר. המטרה של "תוצרת הארץ" היא לרתום את הצעירים לעשייה חברתית בעיר מגוריהם גם בתום לימודיהם. ברהט יש כבר כ־250 בוגרים של "תוצרת הארץ", שסיימו את לימודיהם האקדמיים.
בחודשים האחרונים אבו־סויס רותמת את כל מאגר הצעירים הזה לעידוד ההתחסנות, מתוך תובנה שדווקא הם עשויים לקרב את הוריהם המבוגרים אל המחט של החיסון. "כל צעיר שמצליח להביא לכך ששבעים אחוז ממשפחתו התחסנה, אנחנו מחשיבים לו את הפעולות שעשה בתחום הזה כשעות התנדבות. בכל משפחה יש היום צעירים שלומדים באקדמיה, והמבוגרים מקשיבים להם. היום כבר אי־אפשר לבנות על השייח' של החמולה שיאמר להתחסן וכולם יקשיבו לו, כי השייח' בעצמו לא מתחסן, וגם המשפחה שלו לא רוצה שיתחסן כי חוששים לחייו. הצעירים האקדמאים ממלאים את המקום הזה, ומפיגים את החששות של המבוגרים".
מבחינת אבו־סויס, עידוד ההתחסנות הוא דוגמה נוספת לשינוי שקהילות הצעירים מבקשים לחולל בחברה הבדואית. "המטרה של הקהילות שלנו היא להפוך את החברה שלנו לפחות חמולתית וליותר קהילתית, כדי שלאנשים יהיה אכפת לא רק מהמשפחה שלהם אלא מכל העיר שבה הם חיים".
