מלחמת יום הכיפורים הייתה מכה לכל מדינת ישראל, אבל את אחת המכות הקשות ספג קיבוץ בית השיטה שבעמק חרוד. 11 מבני הקיבוץ נפלו במלחמה. זהו מספר החללים הגדול ביותר ביחס לאוכלוסייה מבין כל המקומות בארץ.
חברת הקיבוץ, דורית צמרת, הייתה בת גילם של הנופלים ומיודדת עם רובם. היא קיבלה את הבשורות הקשות אחת אחרי השנייה, טראומה קשה שהיא סוחבת עד היום.
את השיר כתבה ב-1974 במטרה שהמקהלה המקומית של הקיבוץ' "האשקולית"' תשיר אותו בטקס לציון שנה מהמלחמה. היא מסרה את המילים למלחין חיים אהוביה חבר בית השיטה גם הוא, אבל אחרי חצי שנה הוא החזיר לה את המילים ואמר לה שאינו מסוגל להלחין את זה.
התחנה הבאה של השיר הייתה נעמי שמר אבל גם היא לא הצליחה. היא שלחה את השיר למלחין חיים ברקני וצירפה פתק שאומר: "מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, ואני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה, עם רגישותך לנושא, תוכל לנסות, וגם להצליח". וברקני אכן הצליח להלחין את השיר תוך חצי שעה.
"האשקולית" שרו את השיר בטקס ב-1974 אבל רק ב-1983 השיר זכה לפרסום רחב בעקבות ביצועה של חוה אלברשטיין. מאז שרו אותו עשרות זמרים והרכבים.
"הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב"
(מילים: דורית צמרת, לחן: חיים ברקני)
אחרי המלחמה כל הקיבוץ היה שרוי באבל נורא, אך למרות הקושי המשיכו חבריו בפעילות השוטפת וזרעו את השדות, והגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה. עמק חרוד הוא אותו העמק, אבל הבנים חסרים כל־כך. כל מי שחווה אובדן יוכל להזדהות עם התסכול שמתבטא בשיר. הכול ממשיך בדיוק כשהיה. הילדים ממשיכים ללכת לבית הספר, הבנק ממשיך לשלוח הודעות והזמן ממשיך לחלוף באדישות מרגיזה. והחיטה? החיטה צומחת שוב. בלי להתבייש. איך היא מעיזה לצמוח ככה כאילו דבר לא קרה?
בפרשה שלנו אהרון הכהן חווה שכול. בניו היקרים נדב ואביהוא מתים שניהם. הם דווקא לא מתים במלחמה, הם מתים בעיצומה של שמחה גדולה, שמחת חנוכת המשכן.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י', ג'). הרשב"ם מפרש את דברי משה: "בקרובי אקדש" משמעותו שבכוהנים הגדולים הקרובים אליי (אל ה') אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי. ולכן אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה. וכשכל העם יראה את הכוהנים האצילים שמניחים את אבלם וממשיכים בעבודתם, כך יתגלה כבוד ה'. התגובה הטבעית של אבא על אובדן בניו היא התפרצות של אבל, אבל משה אומר לאהרון שבמקרה הזה ההצגה חייבת להימשך, אי אפשר לעצור את היום החשוב הזה. ואהרון בגדולתו נדם. הוא כובש את הבכי וממשיך בעבודתו מבלי לומר מילה.
אבל אהרון הוא באמת גדול במיוחד. אין ציפייה מאנשים רגילים "להתעלם" מאסונות ולהדחיק אבל. להפך. היהדות קבעה בשבילנו מנהגי אבלות, בסך הכול מדובר בתופעה ראויה שמועילה לקושי. אבל גם עבור אהרון וגם עבור כול אדם שכול, אחרי הקושי החיים נמשכים.
החיטה לא צמחה לבד בשיר, בני הקיבוץ האבלים זרעו אותה. החיטה מבטאת תקווה שגם בשנה הבאה נוכל לקצור אותה ושיהיה לנו לחם, תוצאה של מעשה ידי אדם. הצמיחה והמשך החיים הם בעצם התרופה האמיתית לכאב. ודווקא משום כך זה אולי השיר הכי עצוב שנכתב ליום הזיכרון, כי הוא מבטא מציאות כואבת מנשוא אבל אמיתית כל־כך.
שנזכה כולנו להתגבר על האבל ומתוך הזיכרון להצמיח חיים.
שבת שלום וחג שמח!
