בין מטולה לאילת אין אדם תבוני אחד המסוגל להבטיח לעם ישראל כי בסופו של דבר, כך או אחרת, תושבע פה ממשלה לקראת הקיץ. גדולי המומחים לפוליטיקה ולנפש הפוליטיקאים מתקשים לייצר תסריט קואליציוני שבהסתברות גבוהה יגאל אותנו מסיוט הבחירות החמישיות. רובם המכריע פסימיים מפני שהמתמטיקה והפסיכולוגיה של המצב האלקטורלי מאיימות להכשיל קואליציה כלשהי, מימין או משמאל. ציפיית הישועה נעוצה בתקווה הכמעט מיסטית שברגע האחרון מישהו ממנהיגינו יתעשת, ימחל על כבודו, על תאוותו ועל נדריו.
אם איש מהם לא יתעשת, הרכבת הישראלית תרד מהפסים, והפעם זו לא מטאפורה. במדינת ישראל מתנהלת כבר עכשיו מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. עדיין אין חילופי אש, אבל שני הצדדים עסוקים בשריפת האסמים המשותפים. לא אכפת להם, למשל, שחברת פייזר עוצרת לנו את המשך אספקת החיסונים, עניין של פיקוח נפש מובהק, העיקר שתיק המשפטים לא ייפול בידי המפלגה ממול. במשך שנה הם מטרפדים זה לזה כל ניסיון להעברת תקציב. אם הכנסת תתפזר שוב, במקרה הטוב יהיה תקציב רק לקראת 2022, אם בכלל. הרי אין סיבה להניח שדווקא בפעם החמישית יעניק הבוחר הישראלי רוב לאחד הגושים. כשהוא רואה שאפילו במעמדים ממלכתיים נשיא המדינה מתקשה לכבוש את טינתו לראש הממשלה, גם הוא מתקשה לכבוש. במקום להצביע בעד, הוא מצביע נגד.
ובינתיים, בג“ץ משתולל ברחובות שננטשו על ידי השלטון המרכזי, עושה בהם כרצונו ולוקח את החוק לידיו, פשוטו כמשמעו. אין קשר בין התערבויותיו המתעצמות בענייני הרשויות האחרות (ז“ל) לבין ספר החוקים. הוא פשוט מנצל את המצב האנרכיסטי כדי להשליט את השקפותיו, חוטף ואוכל ככל יכולתו.
“המלאכה לא פשוטה, אבל לא בלתי אפשרית“, אמר נתניהו שעות אחדות אחרי שקיבל מהנשיא ריבלין מנדט להרכבת ממשלה. הצרה היא שמדובר במלאכה כמעט בלתי אפשרית. נתניהו אמנם קוסם, אך אינו כול יכול. כבר ארבע פעמים לא עלה בידיו להקים ממשלת ימין. אם ינסה פעם חמישית, התוצאות צפויות להיות עגומות פי כמה מבחינתו האישית ומבחינת הימין כולו. רק הרפתקנים גמורים מנסים שוב את מזלם במצבים כאלה, בעיקר מתוך ייאוש, והתוצאה בהתאם.
הדרך היחידה של נתניהו לצקת תוכן לאופטימיות המוחצנת שלו היא להקים ממשלה שנשענת על חסדי סיעה אסלאמית קיצונית או על שני עריקים לפחות ממפלגת תקווה חדשה, אולם הסיכוי לכך קטן עד קלוש. מפלגת סמוטריץ‘ מתקוממת נגד שותפות כלשהי עם חבורת מנסור עבאס, ותופעת העריקות הפרלמנטרית נכחדה בדור האחרון. מאז המחצית הראשונה של שנות התשעים איש מחברי האופוזיציה לא ערק לקואליציה עם תחילת כהונתה של הכנסת (אורלי לוי־אבקסיס הוגדרה מראש כסיעה עצמאית). הקלון כבד מדי, והפיצוי זעום.
אין גם טעם להשתעשע באפשרות שגדעון סער עצמו יחזור הביתה, כמו אברשה שריר לפני 31 אביבים. סער אינו מעלה אותה בדעתו, וככל הנראה גם לא את הרעיון שיתנדב לפרוש מהחיים הפוליטיים כדי להעניק חופש תנועה קואליציוני לאנשיו. כמו שלסמוטריץ‘ יש עקרונות, גם לסער יש. חבל שאחד הקדושים שבהם הוא “רק לא ביבי“, אבל בשמו הוא הלך לבחירות. גם אלקין, שאשא־ביטון, שרן השכל, יועז הנדל ובני בגין. לעומת זאת הם כן עשויים לתמוך במהלך שיעביר בקרוב את נתניהו מלשכת ראש הממשלה למשכן הנשיא. הוא לא פשוט מבחינה חוקתית וציבורית, אך אולי היחיד שמסוגל להציל אותנו מבחירות ומהמשך ההסלמה בקרבות הרחוב פה; הרע במיעוטו.
מנקודת מבט ימנית וליכודית, היתרונות ברורים עוד יותר: נפתלי בנט ייאלץ לקטוע את הרומן האביבי שלו עם גוש השמאל, ולשבור בחזרה ימינה. יהיה לו קצת קשה שם עם סמוטריץ‘, בן־גביר ואביגדור מעוז, ואף על פי כן יותר טבעי מאשר עם ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי. נתניהו לא יושפל, הוא ימשיך לכהן בתפקיד הנהגה, ואף יוכל להמשיך לעסוק בעניינים הקרובים ללבו: הסברה בינלאומית נגד איראן, הרמת קרן ישראל בעולם, ואפילו – אם רק יתבקש על ידי יורשו (אדלשטיין? לוין?) – מיצוי פועלו הכביר נגד הקורונה. בין לבין יוכל לפתוח בתהליך שלום עם המחנה שהשתוקק לסלק אותו מבלפור, ואולי מתחיל עכשיו להבין שמוטב שלא לעשות זאת דרך בתי משפט או כיכרות. לפחות חלק מהמחנה יבחר גם הוא ברע במיעוטו.
לחילופין, נתניהו יכול לסכם על רוטציה עם אחד מבכירי מפלגתו, ובכך לאפשר לסער לחבור לגוש הימין, ולהגיע לבית המשפט כראש ממשלה חלופי. זה עדיף על החזרת המנדט לנשיא בעוד 25 יום ועל בחירות חמישיות. הבוחר הישראלי אמר כבר את דברו שוב ושוב, ליתר דיוק גמגם את דברו, ומכאן צריך להמשיך. שום פתרון לא יהיה אלגנטי במיוחד. כל גוש וכמעט כל מפלגה ייאלצו לשלם מחיר כואב כדי לאפשר את החיים המשותפים. ברירת המחדל היא גיהינום משותף.
