אינני נביא ולא בן נביא, ולא צריך גם להיות מתמטיקאי כדי לכתוב את הדברים הללו, שכתבתי באכסניה זו לפני שנה ושבוע. יש רק להביט נכוחה למציאות: "ממשלת אחדות תהיה לרועץ. גם רעיון הרוטציה פסול בעיניי, משום שגם בתקופה שהימין בשלטון עליו לקבל את הסכמת השמאל לכל החלטה. ממשלת אחדות תהיה ממשלת הססנות, עם ויכוחים בלתי נגמרים. לא ממשלה של עשייה, לא ממשלה שיודעת לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר הנוכחי שבו בבית הלבן יושב הממשל האוהד ביותר למדינת ישראל מאז ומעולם" ("דילמת המנהיג", יומן 28.3.2020).
והנה שנה חלפה וחזרנו בדיוק לאותה הנקודה; אלא שבדרך החמצנו כמה הזדמנויות, ובראשן את ישיבת טראמפ בחדר הסגלגל. זוהי אפוא קריאה נוספת להסתכל למציאות בעיניים ולבחון את האפשרויות האמיתיות העומדות בפני מדינת ישראל, אזרחיה ונציגיה, מעבר לספינים ולכותרות.
הליכה לבחירות נוספות, חמישיות במספר, אינה פתרון למשבר הפוליטי המתמשך. מדוע ניסיון שנכשל בארבעה סבבי בחירות יצליח בסבב החמישי? האם השתנה דבר מה בין סבב לסבב? הרי יש סיכויים רבים שבחירות חמישיות יובילו לבחירות שישיות ושביעיות ושמיניות. נמשיך לעמוד במקום, עם ממשלה וכנסת שאינן מתפקדות, ועם פגיעה מתמשכת באמון הציבור במוסדות המדינה.
הפרשנים המשתעשעים בהקמת קואליציות דמיוניות משחקים בנדמה לי. ספק רב אם נפתלי בנט אכן רוצה לבנות ממשלה עם גוש השמאל־מרכז. אפילו אם כן, קשה לראות כיצד ישלם את המחיר הגבוה שידרשו שותפיו לקואליציה – יש עתיד, מרצ, העבודה וישראל ביתנו.
כדי להקים ממשלה שיכולה לפעול ולהשיג משהו בעל ערך, דרושים קווי יסוד וחזון משותפים. אג'נדת "רק לא ביבי", אף שזכתה למספר מנדטים מכובד בבחירות, אינה יכולה להיות קרקע פורייה לשיתוף פעולה מתמשך. כיצד תיראה הרוטציה בממשלת האחדות? שנתיים בנט ימשוך ימינה ולפיד יבלום אותו, ושנתיים לפיד ימשוך שמאלה ובנט יבלום אותו? ובכלל, מה מחבר מהותית בין נפתלי בנט לסמי אבו־שחאדה? בין אביגדור ליברמן לאיימן עודה? ברור לכול שממשלה כזו תעמוד על כרעי תרנגולת ולא תשרוד זמן רב, ובסוף נחזור שוב לאותה הנקודה – מערכת בחירות חמישית, ואז שישית ושביעית וכן הלאה.
ומה לגבי האפשרות של הקמת ממשלת מיעוט ימנית עם 59 מנדטים והסתמכות על יו"ר רע"ם מנסור עבאס? מעבר לכך שזו אפשרות שנראית בלתי ריאלית, נוכח סירובו של יו"ר סיעת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', ממשלה כזו בכל מקרה תהיה חלשה. מוכרחים להסתכל על העתיד – לא רק על ההווה של הקמת הממשלה, אלא גם על מה שהיא תעשה.
ממשלה שתלויה בהימנעות של מנסור עבאס או חבריו לסיעה לא תוכל להעביר מהלך ריבונות, לא תוכל לנהוג ביד קשה נגד השתלטות הערבים הפלסטינים על שטחי C, לא תוכל להסדיר את היישובים היהודיים ביו"ש, לא תוכל לפעול בתקיפות בסוגיית הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, ולא תוכל לטפל כראוי במערכת המשפט. בהצבעת אי־אמון אחת, עבאס יוכל להכריע אם הממשלה תמשיך או תיפול.
רבים בימין חולמים שיו"ר תקווה חדשה יסיר את סירובו לשבת תחת נתניהו, ויאפשר להקים ממשלת ימין יציבה עם 65 מנדטים. להבנתי זו אינה אפשרות ריאלית. אחד הנושאים שעמיתי לנובל, פרופ' תומאס שלינג ע"ה, קיבל עליו את הפרס, היה ההכרה במסגרת תורת המשחקים בחשיבות ההתחייבות העצמית. הרעיון הוא שאדם מרוויח כשהוא כולא את עצמו מראש בעמדה מסוימת. סער התחייב שלא לשבת בממשלת נתניהו. ההתחייבות הזו עמדה בבסיס התמודדותו בבחירות. אם יפר אותה, הוא יתאבד פוליטית, ולכן יש להניח שלא יפר. לא ממנו תיפתח אפוא הטובה לנתניהו, אלא ממקום אחר.
אכן, בנימין נתניהו הוא מנהיג בקנה מידה היסטורי, שעשה דברים כבירים למען מדינת ישראל ועם ישראל. "הסכמי אברהם" שהוא חתם עם מדינות המפרץ רק לאחרונה, וגם מבצע החיסונים, הם הישגים עצומים. אלה נוספים לשיקום הכלכלה הישראלית, הבידוד של איראן, ועוד כהנה וכהנה הישגים מרכזיים.
אבל לצידם היו בשנות כהונתו גם נושאים שהטיפול בהם לקה בחסר. למשל, החלת החוק על שטח C או לפחות על חלקים ממנו, שהייתה ניתנת ליישום בשלב מסוים. נתניהו נמנע מכך, ואף מהסדרת רבים מהיישובים ביו"ש. גם את תיקון מערכת המשפט הוא לא אימץ. רק לפני שנה ויתר על משרד המשפטים, החשוב לא פחות ממשרד הביטחון, לטובת ה"שותפים" מכחול לבן, והללו מסרוהו לאבי ניסנקורן. אלה נושאי ליבה לממשלת ימין, וכעת, כשיש רוב ניכר לימין, אפשר סוף־סוף לממשם, אבל נראה שלא בממשלה בראשות נתניהו.
נתניהו מנהיג גדול; כעת עליו שוב לגלות מנהיגות ולפרוש מכס ראשות הממשלה, כדי לאפשר למחנה הימין להגשים את יעדיו. יש לעודד אותו לעשות זאת דרך סיום כל ההליכים המשפטיים נגדו, באמצעות חנינה או בכל דרך אחרת, ובאופן שיאפשר למישהו אחר מסיעתו להקים ממשלה ימנית לאומית יציבה. אני תומך בכל ליבי בהצעה שנתניהו יעבור מבית ראש הממשלה למשכן נשיאי ישראל.
אבל באופן פרדוקסלי, נתניהו כלוא ברחוב בלפור, ומי שכולא אותו שם הם דווקא מתנגדיו הגדולים. אינני סבור שבראש מעייניהם נמצא הרצון שנתניהו ישב בכלא דווקא; כל מה שהם מבקשים הוא שיעזוב את לשכת ראש הממשלה, אך למעשה הם חוסמים את דרכו החוצה כשהם מתעלמים מהצורך שלו להתייצב במשפטו כראש הממשלה. המעשה הנכון מבחינתם הוא לפתוח לו את השער ולהציע לו בקונצנזוס רחב בין ימין לשמאל את הפתרון המכובד: תפקיד נשיא המדינה, שיביא גם לסיום המשפט.
ונתניהו? אם רק יסכים, יהיה זה עוד מעשה גדול בשורת מעשי המנהיגות שלו לאורך יותר מ־15 שנות שלטונו. הוא ירד מהבמה הפוליטית, אבל יישאר על הבמה ההיסטורית של תולדות עמנו.
