עד השבוע לא הכרתי את המדרש המדהים למדי הזה שעוסק במשה רבנו. הוא מופיע במלואו בתלמוד הירושלמי, במסכת שקלים הנלמדת בימים אלה בדף היומי. נעיר, אגב, שזו המסכת היחידה בתלמוד הירושלמי שנלמדת במפעל הדף היומי, הממוקד בתלמוד הבבלי, וזאת משום שזו המסכת היחידה בסדר מועד שאינה קיימת בבבלי.
וכך נאמר בדף י"ד, בתרגום חופשי מארמית: שני אמוראים נחלקו בפירוש הפסוק בספר שמות, בספר שמות מופיע הפסוק "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה". אמורא אחד דרש אותו לגנאי, והשני לשבח. מי שדרש לגנאי אמר כי היו מבני ישראל שהביטו על משה רבנו בעין רעה ואמרו כך: "ראו את שוקיו, ראו את כרעיו, ראו את גידול בשרו, אוכל ושותה הוא משל אחיו היהודים, כל ממונו ואוצרו נלקח משל היהודים".
לעומת זאת, האמורא שפירש את הפסוק לשבח שם בפי בני ישראל משפט אחר לגמרי על אותו האירוע: "טוב לראות צדיק ולזכות, אשרינו שזכינו לראותו".
החת"ם סופר מוסיף זווית מעניינת למחלוקת הזו. לדבריו, זהו תיאור של שתי כיתות, קבוצות, שהתקיימו שתיהן במדבר – האחת אומרת דברים נוראים על משה רבנו, והאחרת אומרת את ההפך הגמור ומפליגה בשבחו.
את הדף שהסיפור הזה מופיע בו למדנו ביום ראשון. כמה שעות לאחר מכן נפתח שלב העדויות במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לפני שמישהו מסיק מסקנות לא נכונות, ייאמר מיד: אין כאן שום ניסיון או רצון להשוות בין נתניהו למשה רבנו. אבל כן יש פה אולי משהו שאנחנו יכולים ללמוד על עצמנו כקהילה, כעם.
לכאורה, איך ייתכן שאנשים מאותה קבוצה בדיוק, ששניהם ראו את אותם הדברים שמתרחשים במדבר, על הטובים והרעים שבהם, יכולים להגיע למסקנות מנוגדות לחלוטין לגבי דמותו של המנהיג? איך קורה שבני אותה קהילה אוחזים בדעות הפוכות על אותו אדם ממש? חלק רואים בו גנב, זולל וסובא על חשבונם, בעל מידות מגונות; אחרים מרגישים מבורכים רק כי ניתנה להם האפשרות לחזות בזיו פניו.
במהלך יום השואה שחל אתמול, גללתי כמה פעמים את פיד הטוויטר. זו הייתה חוויה קשה. אפשר לדון באזכור מבצע החיסונים בפי ראש הממשלה בנאומו ביד ושם. אפשר לתהות מדוע היה דחוף לו כל כך לשלב את שמו של מנכ"ל פייזר בדברים שנשא עם התקדש יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אפשר, ויש צדדים לכאן ולכאן. אבל אנחנו כל כך מחולקים ל"רק ביבי" ו"רק לא ביבי", שבכלל לא משנה מה יקרה, תמיד יצוצו שתי הכיתות המנוגדות ויפגיזו באינספור ציוצים ומסרים רעילים המתארים מה הם חושבים על מה שעשה או לא עשה נתניהו, ומהצד השני יגיבו להם ברעל לא פחות מכוער.
האם אנחנו באמת לא מסוגלים להתעלות מעל החלוקה המתסכלת הזו, למשך יום או יומיים בשנה? הרי כולנו יודעים שגם ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אם נתניהו יעז להזכיר את אחיו שנפל, מיד יהיו מי שיתנדבו להטיח בו שהוא מנכס את השכול הכלל־ישראלי. שני ימים קדושים־אזרחית יש לנו בשנה, וגם בהם אנחנו לא מצליחים למצוא את המכנה המשותף, את היותנו קבוצה אחת, וכל זה בגלל היחס הדיכוטומי של "כן" או "לא" למנהיג שנמצא כרגע בשלטון.
כאמור, אין ולא הייתה כאן שום כוונה להשוות בין משה רבנו לנתניהו. מתנגדי ראש הממשלה ודאי לא ישמחו להשוואה הזו, שכן דמותו של משה רבנו חקוקה בזיכרון הלאומי כמנהיג החשוב, החכם והנועז ביותר של העם היהודי מאז ומעולם; מי שנגד כל הסיכויים הצליח להוציא את בני ישראל ממצרים ולהוליכם במדבר ארבעים שנה.
מנגד, לא בטוח כלל שלתומכי נתניהו כדאי לקפוץ על ההשוואה הזו. משה רבנו, כזכור, כשל במשימה שראה כמשימת חייו – להיכנס לארץ המובטחת. "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא". דווקא בגלל גדולתו ויכולותיו התרומיות, משה נענש בעונש החמור ביותר האפשרי מבחינתו, ולא קיבל חנינה או הקלה כלשהי.
ואחרי שהוכחנו שלאף צד לא כדאי לעשות את המשוואה הזו, אולי בכל זאת ננסה כולנו, משני הצדדים, לקחת משהו מההיסטוריה של עמנו, גם אם היא כתובה במדרש נידח יחסית בתלמוד הירושלמי. לכל אחד יש נקודת מבט משלו על המנהיג, וזה בסדר גמור. אפשר לחשוב שהוא טוב למדינה או רע למדינה, מותר לרצות להחליף אותו ומותר לרצות שיישאר בשלטון כל עוד כוחו במותניו. אבל מה לגבי השפה, הדרך, צורת הוויכוח? האם אנו צריכים לרדת לרמת "שוקיו, כרעיו, גידול בשרו" מצד אחד, או לעלות לגבהים לא אנושיים כמו "אשרינו שרק זכינו לראות אותו"?
בין שתי הכיתות הללו, המונים מבני ישראל נטו אולי לצד כזה או אחר במחלוקות לגבי דמותו של משה, אבל העדיפו לשמור אותה לעצמם, לדבר בלשון זהירה יותר ובאופן כללי להתעסק גם בנושאים אחרים על סדר היום. זהו הרוב המושתק, שלא מופיע במדרש בירושלמי, אבל המתינות והשפיות שלו זועקות מכל מילה בו. בין הלועגים והרומסים למפארים ולמקלסים יש דרך ביניים הגיונית, שהלוואי שכולנו נדע לצעוד בה מתישהו.
