שש שנים וחצי לקח לישראל הזחוחה והאופורית להתעורר מתהילת ניצחון ששת הימים לבהלת מלחמת יום הכיפורים; פחות משבועיים נתנו לנו ליהנות מזוהרה של תקיפת הכור הגרעיני בסוריה ועד ללכידתם של שלושת המחבלים העזתים שהסתובבו על אדמת ישראל באין מפריע, חמושים ברימונים ובסכינים. תודה לאל (שפעל בזמן) ולצה"ל (שפעל באיחור מה), האירוע הסתיים בלא נפגעים, אבל הוא היה לשעון מעורר זועק יותר ממאה אזעקות צבע אדום מלוות במטח יירוט טילים.
תהילת המודיעין המוצדקת של ישראל נשחקה באחת, כשהפעולה בסוריה מלפני 11 שנים נראתה השבוע כמו כדורסלן שמשחק מדהים אך מפספס בזריקות מהקו. העיניים של המדינה, שמסוגלות לפצח את הגרעין הסורי, ניקרו בשמירה ימים בודדים לפני איום "צעדת המיליון" בעזה. זה אולי היה מצמוץ רק לרגע, אלא שהרגע הזה היה יכול לגבות מחיר דמים כבד. צה"ל הבטיח להפיק לקחים, אבל גם חמאס ושאר החולות־הרעות העזתיות הפיקו לקחים משלהם, ויש סיבה לדאגה. איראן מורתעת זה טוב ויפה וחשוב מאוד, אבל עזה – כמו רמאללה, שכם, חברון ומזרח ירושלים – אינה מורתעת. מועדי ישראל הם יעד מועדף של שונאי היהודים להוטי הג'יהאד, גם בלי יום האדמה ויום הנכבה המחוברים אליהם. שנת השבעים לחירותנו המדינית ושנת ה־3,330 לחירותנו הלאומית הן מתגבר מוטיבציה מתבקש מבחינתם.
ובכל זאת, צבא ההגנה לישראל הוא לא ש"ג סטלן שהתפלק לו אירוע. דווקא גודלו ועוצמתו הם עקב אכילס שלו. כמו שואב אבק אוטונומי מתוחכם שלעיתים מתקשה להגיע לפינות, ותסלחו לי על הדימוי העונתי המתבקש. מאז שחר ההיסטוריה, צבאות חזקים המשוריינים בקשקשת מרהיבה מכף רגל עד קסדה מתקשים להתמודד עם ארגוני גרילה ומפגעים בודדים. הם מסוגלים לעמוד מול צבאות ענק ואפילו להביס אותם, אבל נותרים חסרי אונים מול מי שמזהה את נקודות התורפה הקטנות שלהם ומחטיף להם בול בפוני. כוחנו בעוצמתנו, אבל שם גם חולשתנו.
הדרך היחידה להתמודד עם פרדוקס העוצמה הזה היא לשמור על ההתנשאות הנדרשת – כלי אפקטיבי בפני עצמו בתחום הביטחון – עם צניעות בריאה לצידה. את הביטחון העצמי יש להפגין כלפי חוץ, את הצניעות פנימה. ואם כבר בורכנו בעוצמה, צריך גם ליישם אותה. בשכונה הקשה שלנו לא מעריכים צחצוחי חרבות, אלא שימוש בהן. עם כל הכבוד לקרבות הגדולים שצה"ל חוסך לנו בזירות הקשות באמת – ויש המון כבוד – הוא לא יכול להרשות לעצמו לפספס בקטנות. אין ספק שלישראל יש יכולת להביס את ארגוני הג'יהאד. אין ספק שיש לה הכלים לחסל את הטרור בכמה צעדים נחושים. אלא שרגלי הלוחמים כבולות באזיקי משפטולוגיה וארגוני זכויות אדם שליבם גס בזכות היהודי לחיות.
הרבה לפני פרשת אלאור אזריה, ההרתעה הישראלית החלה להישחק. כשלרבים מדי כאן לא ברור שהצדק לצידנו, כשפיגועים רבים מדי מסתיימים בהפניית אצבע מאשימה ל"היעדר אופק מדיני" במקום לארגוני הטרור, כשהריסת בתים מסתכמת בשיפוץ חדרים מגוחך להפליא – המפגע יודע שכדאי לו לצאת ולפגוע, שכן לו ולמשפחתו יש מעט מאוד להפסיד.
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון מזהיר, אבל הוא הגיע אחרי מחיר דמים שהיה יכול להימנע אם הביטחון העצמי המבורך של ישראל לא היה מתורגם להתעלמות מהמציאות בשטח. צה"ל הוא צבא חזק ואיכותי, מוסרי ויעיל, אבל הוא ימשיך להיות כזה רק אם יממש את כוחו החוצה ויפקפק בעצמו פנימה תדיר.
