בניגוד לציפיות, בישראל נסגרו פחות עסקים בשנת הקורונה מאשר בשנים עברו. המשבר הקשה שעבר על המגזר העסקי בישראל, שנבע מירידה בפעילות העסקית בשל הסגרים, היה אמור להתבטא בכך שיותר עסקים ייסגרו, אבל הנתונים מראים אחרת.
לפי דיווחי רשות המיסים, בששת החודשים הראשונים של 2020 נסגרו רק 9,384 עסקים – 33 אחוזים פחות מבתקופה המקבילה אשתקד. בדו"ח בנק ישראל שהתפרסם השבוע נטען שזהו ביטוי של מערכת התמריצים שיצרה המדיניות הממשלתית: רבים מהעוסקים העדיפו להשאיר את העסק פתוח כדי לשמור על זכאות לסיוע הממשלתי. גם עסקים שבמצב נורמלי היו נסגרים – נותרו פתוחים למען המענקים שנתנה הממשלה.
נתוני הירידה במחזורי העסקים מראים כי כ־12 אחוזים מהעסקים (68,766 בתי עסק) רשמו בחודשים יולי־אוגוסט ירידה של 80 אחוזים ומעלה במחזור ההכנסות שלהם, כלומר רוב הכנסותיהם נעלמו.
לפי בנק ישראל, קשה לשער שאלה עסקים שחוו קושי זמני כמו שחוו רבים מהעסקים בחודשים מרץ עד יוני, כשהוטלו מגבלות כבדות על המשק. עסקים שעדיין חוו ירידה ניכרת במחזור ההכנסות בחודשים יולי־אוגוסט, כשכמעט לא היו מגבלות על תנועה ועסקים, מעידים על קושי להתאושש מהמגבלות שהוטלו על פעילותם בחודשים הקודמים ועל פגיעה קבועה יותר. ייתכן שחלקם הגדול היו נסגרים, אלמלא התמריץ הממשלתי לשמור על הזכאות למענקים.
עסקים כאלה מכונים לעיתים "חברות זומבי", או מתים מהלכים. בעולם העסקים מתקיים דרך קבע הרס יצירתי: פיתוח טכנולוגיות ותהליכי ייצור, לצד התייעלות כללית, גורמים לעסקים מסוימים להיסגר ולאחרים לצמוח. תעשיות חדשות עולות ותעשיות ותיקות דועכות – כמו שקרה למשל לתעשיית התקליטורים והקלטות בעקבות מהפכת הטלפון החכם. זהו תהליך הכרחי וחיובי, המעיד על התפתחות וצמיחה. אבל כשעסקים שאמורים להיסגר ממשיכים לפעול, התהליך הזה נפגם. עסקים שאמורים להיות מתים, ממשיכים להלך בקרבנו.
תופעת חברות הזומבי מוכרת היטב בעשור האחרון. חברות עם ביצועים נמוכים אינן מצליחות לכסות את עלויות החוב שלהן לאורך זמן, אבל ממשיכות לפעול בשוק באמצעות גלגול חובות ובסיוע הריבית הנמוכה. אשראי קל וזול נגיש כיום גם לעסקים שעתידם אינו לפניהם, ולמעשה מתאפשרת להם "הנשמה מלאכותית" המעוותת את הקצאת המשאבים בעולם.
משבר הקורונה החריף את המצב: ממשלות בכל העולם, לא רק בישראל, הזרימו משאבים גדולים גם לעסקים שאינם בהכרח בני קיימא. סביר להניח שיש עסקים שעוד טרם המשבר התעתדו להיסגר, אך נותרו בחיים לאורך כל השנה כדי להמשיך את הזכאות לסיוע ומענקים. עסקים אחרים לא היו נצרכים בשנה החולפת, וחלקם אולי לא ישובו לפעול במשך השנים הקרובות (בין השאר עסקים בענף התיירות), אבל נמנעו מהתייעלות, משינויים או מהחלפת ייעוד כדי להישאר בחיים באופן פורמלי בלבד.
ההנשמה המלאכותית לכלכלה הישראלית נשאה איתה מחיר של פגיעה בתמריצים. תוכניות התמיכה בישראל, בהיקף של כ־40 מיליארד שקלים, העניקו סיוע באופן גורף, בלי בחינת כדאיות. הצורך להעניק סיוע זריז והשיקולים הפוליטיים לא אפשרו להבטיח שהסיוע יגיע רק למי שזקוקים לו במיוחד. יש המעלים חשש מפני "זומביפיקציה" של המשק בעקבות סיוע נדיב מדי. עיוות המנגנונים הטבעיים של השוק עלול לפגוע במאמצי ההתאוששות מהמשבר, ובטווח הארוך גם בפריון הכולל.
זו איננה תופעה מקומית בלבד. להערכת דויטשה בנק, כ־20 אחוזים מהחברות הנסחרות בבורסות בארה"ב כיום הן חברות זומבי, פי שניים מאשר בשנת 2013. גם חברת בלומברג מעריכה שכ־15 אחוזים מהחברות במדד "ראסל 3000" הן חברות זומבי, לעומת כ־8 אחוזים בלבד בשנת 2008. לפי הערכות אחרות, כשישית מהחברות בגרמניה הן למעשה זומבים; בבריטניה, קנדה, יפן, ספרד ויוון הנתון הזה גבוה מ־20 אחוזים. גם בישראל היו חברות כאלה, ובשנים שקדמו למשבר הקורונה שיעור העסקים הישראליים שהם ככל הנראה זומבים עמד על כ־7 אחוזים.
הסיוע הממשלתי ראוי במקרי קיצון, אבל גם אז עליו להיות מושכל וממוקד. במיוחד עכשיו, כשאנחנו בדרך המלך ליציאה מהמשבר, יש לשמור את הסיוע לחברות ומגזרים בעלי פוטנציאל שיקום גבוה, ולהימנע מיצירת כשלי שוק.
בנק ישראל ממליץ גם על יצירת שיתופי פעולה עם המגזר הפרטי לצורכי מימון וארגון מחדש של חובות, נקיטת צעדים להגדלת ההון העצמי של החברות והתניית הסיוע בו, וכן חיזוק מנגנוני הרגולציה להתמודדות עם חדלות פירעון ולעידוד שיקום כלכלי.
