סדר חדש הולך ותופס את מקומו בחודשים האחרונים. בין המתחולל בוושינגטון שלאחר עידן טראמפ לבין המתרחש בצפון קוריאה, באיראן, בתימן, באירופה ואפילו במרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן עובר קו אחד מאד ברור ולא פחות מטריד. המכנה המשותף לכל אותן נקודות הוא התעוררות תחושת התנגדות, שמלווה לא רק בדיבורים אלא במעשים.
כך, הולכת איראן ומתקדמת בתוכנית הגרעין שלה במקביל למשא ומתן מול ארה"ב ואירופה במסגרתו מושכת המיני-מעצמה הפרסית רגליים ומאותתת כי למעשה לא תסכים לוויתור על מאמציה בתחום זה. במקביל היא מעורבת במלחמה ימית מול ישראל שמרחיבה בפועל את גבולות המערכה שהתנהלה עד כה בסוריה.
בד בבד, המדינה המטורפת של צפון קוריאה משחקת עוד פעם בניסויים של טילים בליסטיים למורת רוחן של שכנותיה; החות'ים של תימן משגרים דרך קבע טילים לעבר יעדים סעודיים חרף הודעת ריאד על תוכנית שלום לפתרון המחלוקת; בבית הדין הבינלאומי בהאג מצחצחים חרבות מול ישראל ונערכים למשפט ראווה בענייני זכויות אדם לכאורה ובגיבוי אירופי מלא.
ואילו אצלנו, אבו מאזן ויחיא סינואר דוהרים לבחירות שיותר משנועדו לבשר את בואה של הדמוקרטיה הפלסטינית ורוח הפיוס בין עזה לבין רמאללה, מכוונות לתקוע אצבע מתריסה בגלגל העין של ישראל ולהשית עליה את האפשרות לביטול הבחירות בין השאר על רקע הכוונה לקיימן גם במזרח ירושלים.
גם בישראל גופא ישנם סימנים מטרידים. אל מול הפרגמטיזם מבית המדרש של מנצור עבאס מאותתת הרשימה המשותפת של איימן עודה ושותפיו בחד"ש ובתע"ל על חזרה ברורה לשיח לאומי לעומתי. הפרובוקציה של אנשי המשותפת בעת השבעת הכנסת ה-24 שהעלתה על נס מחדש את "פלסטין" ו"הכיבוש" הייתה סוג של סימן מעיד.
בעקבות הרגע הזה הגיע העימות בין עופר כסיף לבין שוטרי היס"מ במזרח ירושלים שכמובן הוצג על ידי כלי התקשורת, שחרצו דין עוד לפני שהתקיימה בדיקה משטרתית של נסיבות האירוע, כמעשה תקיפה חמור של השוטרים בחבר כנסת (הגם שזה טרם הושבע כדין).
מילה צריכה להיאמר גם על ההתנגדות הפנים-ישראלית לאורך כל השנה האחרונה על רקע משבר הקורונה של קהילות, אזרחים ושל התקשורת שהכבידו בביקורת מילולית ובמעש על יכולת הממשלה לנהל באפקטיביות את המאבק בנגיף באמצעות הגבלות שונות ושינוי סדרי חיים.
כל אותן תופעות הן ביטוי להתרופפות הסמכותנות שאפיינה את הסדר הקודם שבחסותה נבנתה כיפת ברזל מדינית-פוליטית של סדר הנשען על ריאל-פוליטיק. זהו סדר שבין מאפייניו: הסתכלות מפוכחת על המציאות ובעיקר על יחסי הכוח שמגדירים אותה; סימון ברור של גבולות; העדפת שימוש בכלים מעשיים על פני דיפלומטיה; והקרנה של עוצמות ושל כוח כלפי שחקני ההתנגדות מכל סוג שהוא.
תוצאות הבחירות בארה"ב סימלו את קריסת משטר הסמכותנות של הממשל הרפובליקני של טראמפ ואת עלייתו של סדר חדש המקנה תוקף לפוליטיקה רכה, דיפלומטיה וערכים ליברלים המתורגמים על ידי כוחות ההתנגדות השונים במזרח התיכון ומחוצה לו במונחים של חולשה ובמונחים של הרחבת חופש התמרון והפעולה שלהם אל מול מה שהם קוראים כרפיסות וחולשה מובנים.
מצב עניינים דומה מתקיים בישראל, שבה ניכרת חולשה פוליטית מתמשכת של הימין, חרף העובדה כי מדובר בכוח הגמוני אידיאולוגי. הממשלה השוויונית עם כחול לבן החלישה מאוד את הסמכותנות של הליכוד ומנהיגות נתניהו והפכה את הפוליטיקה לעזור המאופיינת במבנה רשתי רעוע ולא אנכי יציב. גם חוסר היכולת להכריע את בחירות מועד ד' מבטאת חולשה מבנית עמוקה ולצד מה שנראה לאורך השנה כקושי תפקודי של הממשלה בהתמודדות עם משבר הקורונה מאותתים למי שצריך כי סדר היום הקודם עומד להשתנות ולמעשה נמצא בתהליכי התפרקות.
בנסיבות הללו מוצאים גורמי ההתנגדות סדקים דרכם יוכלו לאתגר את המערכת גם מבפנים, בין אם המדובר בגורמים מקרב ערביי ישראל, ערביי הנגב וכמובן הרשות הפלסטינית וחמאס. התרופפות מקורות ההיגיון של המערכת הסמכותנית מעלה את ביטחונם העצמי של אותם גורמים ודומה כי עידן "שבע השנים השבעות" עומד להתחלף במציאות של "שבע שנים רזות".
הפריווילגיה שעמדה לזכות ישראל, שיכלה להתפנות בעשור ויותר האחרונים לתהליכי צמיחה, גדילה ושגשוג במובנים כלכליים עומדת להידחק. ואם זו אכן תהיה המגמה, הרי שיותר תשומות תושקענה עתה בהתמודדות עם הגורמים האקטיביסטים הקוראים תיגר על הסדר הקודם.
אלו אינן חדשות טובות בשני מובנים: האחד, יכולת ההתמודדות של ישראל נחלשת, בייחוד במציאות הפוליטית שבה הגמוניית הימין נמצאת בסכנה ומאותגרת על ידי סדר פוליטי חדש. השני, מציאות זו עלולה להיות מתורגמת למצבי עימות אלימים בין ישראל לבין מתנגדיה הן מבית והן מחוץ, ומבחינה זו עלולה תקופת השקט הארוכה ממנה נהנתה ישראל בשני העשורים האחרונים להגיע לקיצה.
