ב־17 בדצמבר 1789, כמה חודשים לאחר המהפכה הצרפתית, התכנסה האספה הלאומית בפריז כדי לדון בהענקת שוויון זכויות ליהודי המדינה. הרוזן סטניסלס דה קלרמון־טונר, חבר האספה וממובילי המאבק למען אמנציפציית היהודים, פצח בנאום שייחרת בזיכרון הקולקטיבי של מולדת הצהרת זכויות האדם והאזרח. וכך אמר: "עלינו לשלול הכול מהיהודים כאומה, ולתת להם הכול כיחידים".
232 שנים אחרי הדיון ההיסטורי הזה, מדינת ישראל, מדינת האומה היהודית, מוצאת עצמה מתחבטת בשאלה: האם לאפשר לאזרחים הערבים לקחת חלק בשלטון ולהשתלב יותר בחיים האזרחיים של המדינה שהם חיים בה? בקיצור: האם לגיטימי לתת למפלגה ערבית להיכנס לממשלה, ועוד ממשלת ימין?
האינסטינקט הבסיסי אומר לא, ברור שלא. ברירת המחדל של המפלגות הערביות נמצאת מאז ומתמיד – למעט כמה אפיזודות של "תמיכה מבחוץ" – על ספסלי האופוזיציה. ובצדק. מי שחרת על דגלו את ייצוג האינטרסים של המוקטעה ברמאללה בכנסת ישראל, לא אמור ולא יכול להשתתף בהובלת המדינה.
אבל מה אם יו"ר רע"ם מנסור עבאס קרא את נאומו של הרוזן קלרמון־טונר, והחליט מסיבות אינטרסנטיות לאמץ את הגישה? מה אם הפוליטיקאי המעשי הבין את גבולות הגזרה: אנחנו, היהודים, מוכנים לתת לאזרחים הערבים הכול כיחידים. כאומה? כלום. מה צריכה להיות התגובה שלנו, מחנה הימין, לנאום מנסור עבאס? לרצון הלא מוסתר שלו להצטרף לקואליציית נתניהו? בעיניי התשובה פשוטה: עלינו לומר כן, אבל. כן לרע"ם, אבל בעירבון מוגבל.
הסיבות לכך הן שלוש. ראשית, שילוב רע"ם מסונדלת על ידי סיעת הציונות הדתית ושאר מפלגות הימין, מסוגל לנטרל את הפחד המוצדק מכניסת מפלגה ערבית לממשלה. אם הסכמי אברהם לימדו אותנו משהו, הרי זה שרק הסכמי שלום שמוביל הימין לא כוללים "ויתורים כואבים" ושאר מרעין בישין. רק ממשלת ימין מסוגלת לחתום על "הסכם אברהם פנים־ישראלי".
שנית, זוהי הדרך היחידה להבטיח שילוב אמיתי של אזרחי ישראל הערבים בחברה הישראלית. לפי סקר שפורסם ב־2017, 73 אחוזים מערביי ישראל חשים שייכות למדינה. באותה שנה פרסם פרופ' סמי סמוחה מחקר שלפיו 43 אחוזים מערביי ישראל מכירים בזכותה של מדינת ישראל לשמור על רוב יהודי. 57 אחוזים מודים שליהודים יש זכויות היסטוריות ולאומיות על הארץ. 71 אחוזים מציינים שמדינת ישראל היא מקום שטוב לחיות בו, ויותר מ־63 אחוזים מעדיפים לחיות בה מבכל מדינה אחרת. ערביי ישראל עשו כברת דרך לכיוון הנכון. עלינו לפתוח להם את הדלת, בחשדנות ובהיסוס, בדרכם להפוך לחלק אורגני של החברה בישראל ולא לנטע זר נצחי.
סיבה שלישית ואחרונה היא פוליטית וטקטית בעיקרה. מה החלופה? ממשלה שנתמכת על ידי הרשימה המשותפת, "הלוחמת נגד הכיבוש והאפרטהייד" כפי שהצהירו השבוע בטקס ההשבעה חברי הכנסת שלה? בחירות חמישיות שיובילו אותנו שוב למבוי סתום?
אגב, רבים אומרים שרע"ם תתפטר מהממשלה ברגע שחמאס יחליט לחמם את הגזרה. ראשית, לא בטוח. אם מנסור עבאס קיבל החלטה אסטרטגית שמי שמעניין אותו הם בוחריו הישראלים ולא החמאס בעזה, ואם ההחלטה הזו תסייע לפתור בעיות שאזרחי ישראל הערבים מתמודדים עמן, הוא לא ירצה לאבד את עולמו הפוליטי בשעה אחת. שנית, בואו נראה את גדעון סער, ה"ימני יותר מנתניהו", מסרב להצטרף לממשלת ימין כשנופלים טילים בדרום.
ובאשר לתנאי ההצטרפות, הם מחזירים אותנו 232 שנים לאחורה. הכול לערבים כיחידים, לא כלום כאומה.
